מאמרי פסח
הטבע עצמו לא יהיה מציאות היפך הגילוי
יצא לאור בקונטרס "לקראת ימים האחרונים דחג הפסח – הננו מוציאים לאור .. יום ב' פ' שמיני, ערחה"פ, שנת ה'תש"נ".
"אראנו נפלאות", עיקר המעלה דגאולה העתידה היא לא בהנפלאות עצמם שיהיו אז אלא בזה שהקב"ה יראה את הנפלאות. יש נס למעלה מטבע ונס המלובש בטבע שהנס ניכר בהם; כשלבוש הטבע מעלים שרשו נעלה ביותר ונק' "נפלאות". נס המלובש בטבע מגלה אוא"ס הבל"ג בעולם עצמו, שליטת העצמות על הטבע עצמו. נס שלמעלה מהטבע, נס גלוי השליטה היא לא רק על אופן הטבע אלא גם על מציאותו. תמידיות הנהגת הטבע, מאוא"ס הבל"ג שנמשך ע"י הקו, שרשו תפארת הנעלם הכולל ומחבר בל"ג וגבול. נס המלובש בטבע, אוא"ס נותן מקום לגבול, נס שלמעלה מהטבע, אוא"ס למעלה מגבול. ע"ד החילוק בין ביטול דקב"ע והביטול דיחו"ע שבכל מציאותו.
חיבור ב' קוין ע"י גילוי למעלה משניהם
לכללות המאמר ראה תורת חיים שמות קכג, א ואילך. אוה"ת בא ח"ז ע' ב'תרלג ואילך. ח"ח ע' ב'תתקמד ואילך. סה"מ תרנ"ח. תרע"ח.
"חצי הלילה" חיבור ב' קוין, חסד-חצי הלילה השני. גבורה-חצי הלילה הראשון. "נגוף למצרים ורפוא לישראל" ע"י גילוי אור נעלה ביותר בעילוי אחר עילוי (העכער און העכער און נאך העכער). כדי שתהי' ההמשכה למטה הוצרך להיות הגילוי ע"י ספירת המלכות "ופסח הוי' על הפתח" וכן ע"י כל הספירות שלפנ"ז, "על שתי המזוזות ועל המשקוף". לא בדרך התלבשות אלא בדרך מעבר בלבד ("ופסח", "ועברתי") חיבור ב' הקוים למטה ע"י ג' מצות (חסד) וד' כוסות (גבורה) בהם נמשך האור בדרך התלבשות, להיות העבודה דתומ"צ היא רצונו ית'.
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", גילוי העצמות ממש שלמעלה מקוין לגמרי, למעלה מהגילוי שביצי"מ, וגם אור זה יומשך למטה באופן פנימי.
ב' בחי' "טוב" ע"י יוסף ועבודתו
לאחר שביאר הפיסקא "כמה מעלות טובות למקום עלינו". לכללות המאמר ראה ד"ה זה תרל"ג. לפני המאמר סיפר שמאמר זה חזר אדמו"ר נ"ע לפני אביו אז והיה קודם בר מצוה. ואמר לו בשם אביו הצ"צ: המעלות טובות אשר למקום הם עלינו, דורך אונז, כי אצלו ית' הרי "כחשיכה כאורה" ורק לנו הוא נוגע. ואמר כ"ק אדמו"ר: החידוש שבפתגם זה הוא אשר המעלות טובות אינם רק בשבילנו – צוליב אונז – אלא שגם נעשה ע"י עבודתינו – דורך אונז. (ובסוף המאמר ביאר את הפתגם הנ"ל).
ארך אפים, ממוצע בין הבחי' שלמעלה מהכלים, בלי גבול, לבחי' הכלים, ההגבלה שבמידות, והוא ענין הטוב שעל ידו נעשה הצמצום להשפיע למטה. וב' בחינות בזה: "טוב הוי' לכל", חיצוניות המקיף, שם "כחשיכה כאורה". "טוב הוי' לקויו", פנימיות המקיף, שם ההמשכה היא במקום הראוי דוקא. וזהו בחי' הטוב "יוסף בן שבע עשרה שנה" בגימטריא טוב. גלות מצרים "מצר ים" מדת ארך אפים. שמאריך אף גם לרשעים, חיצוניות המקיף. ע"י יוסף נעשה "גבה דילי"' מצד פנימיות המקיף.
וענין זה נעשה ע"י עבודת יוסף דוקא למעלה מעבודת הבירורים, למעלה מעבודת שאר השבטים שהיא עבודת הבירורים, ועל ידה באים לפנימיות המקיף.
"וזהו כמה מעלות טובות למקום עלינו, שט"ו מעלות טובות הם בבחי' היסוד, שזוהי מדריגתו של יוסף, צדיק יסוד עולם, שממשיך את המקיף בפנימיות, וזהו למקום עלינו, כמו שפירש אדמו"ר הצ"צ: צוליב אונז און דורך אונז, והיינו, שע"י העבודה דנש"י, כהפירוש ד"עלינו" "דורך אונז", שהו"ע עבודת הנשמה עצמה שלמעלה מהבירור דנה"ב, אזי הפירוש ד"עלינו" "צוליב אונז", היינו, שתהי' ההמשכה לנש"י דוקא, שגם מצד המקיף נמשך בפנימיות למקום הראוי דוקא.
גילוי אור המדות ביצי"מ וגילוי עצמותו לע"ל
לכללות המאמר ראה ד"ה ויהי בעצם היום הזה תרנ"ה. וראה גם ד"ה בעצם היום הזה באוה"ת דרושים לפסח כרך ג ע' תשמ ואילך.
מצרים, מיצר הגרון, הפסק אור השכל שעל ידו נמשך למידות. מוחין ומידות הם הפכים ובהכרח שיהי' הפסק ביניהם, בין יש ליש צ"ל אין. וכיון שבמקום המיצר אין גילוי כלל, יכול להיות יניקה לחיצונים. היציאה מהמיצר, הוא גילוי אור המידות. הצורך בגילוי המידות, כי התכלית הוא המעשה בפועל, וקיום המצוות בפועל מתוך חיות הוא ע"י התעוררות המידות דוקא, משא"כ מצד השכל אפשר שההנהגה בפועל לא תהי' כן.
ב' אופני אהבה: לילה "נפשי אויתיך בלילה", אור הממלא; יום, שרצונו בעצם באלקות, "מער ניט אז דיך אליין". עצם הנשמה רוצה בהעצמות. סדר העבודה, תחילה צ"ל העבודה דבחי' לילה, התחלת יצי"מ בלילה, ואח"כ העבודה דבחי' יום, גמר יציאת מצרים ביום. עד שמגיעים לבחי' שלמעלה מלילה ויום, לילה כיום יאיר, בחי' בכבודו ובעצמו. אמנם גם בתחילת הגאולה האיר בחי' זו.
המשכה מהאבות לעבודה בארץ כנען
לכללות המאמר ראה ד"ה ויאמר יהושע גו' תרנ"ז. וראה גם לקו"ת בחוקותי מו, סע"ד ואילך. אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שכט. וראה גם ד"ה ואעשך לגוי גדול תרל"ו. תר"ם. ועם הגהות – ד"ה ויאמר גו' לך לך גו' ואעשך גו' תרמ"ג. "ליל ב' ירד כ"ק אד"ש לביהמ"ד והתוועד. כ"ק החזיק בידו הק' הגדה של פסח וקרא קטעים מתוך ההגדה ופירשם. אח"כ אמר מאמר דא"ח ע"פ ויאמר יהושע אל העם כה אמר ה' ואקח את אביכם מעבר הנהר וכו' ויעקב ובניו ירדו מצרים, והקשה מה מוסיף הנבואה שאמר יהושע, הרי זה דבר ידוע שואקח וכו'. וביאר באריכות ענין נהר, בינה, ועבר הנהר, למעלה מבינה שם מקור נשמות ישראל, ישראל עלו במחשבה, שבמחשבה גופא הם בבחי' עלי', ולמעלה יותר שרש נשמות ישראל במחה"ק דא"ק. כמאמר הזהר שישראל הם קדומים וביכורים לקב"ה מכל האומות, שהם ממחשבה הקדומה דא"ק. ידוע מאמר המגיד שאחה"צ, א"ק כולל בהשוואה אחת לכל ההשתלשלות, ולכן הרי יש מקום גם לאומות העולם, לכן אומר שהם בחי' ביכורים (לא רק קדמונים) שהם נמשכים מפנימיות א"ק, ולמעלה יותר באותיות דגליף גליפו. וזהו 'ואקח את אביכם' ממקום גבוה קודם הצמצום, ומשם נמשכו לבחי' ארץ כנען 'ואולך אותו בכל ארץ כנען' שענינו מלכות ושם היו מרכבה קדישא . . האבות שהיו מרכבה לחג"ת דאצי' הורישו כח זה לבניהם שגם הם יוכלו להיות מרכבה. דיבר (הסביר זאת) בארוכה" (מיומן א' התמימים).
שורש הנשמות למעלה מבחי' נהר, מחשבה, פנימיות א"ק, ולמעלה יותר בחי' האותיות שבעצמות אוא"ס לפני הצמצום. "ואקח את אביכם גו' ואולך אותו בכל ארץ כנען", ונמשכו עד למלכות, שם נעשו מרכבה לחג"ת דאצילות, ונתנו כח לבניהם אחריהם עד עולם. המשכה זו היא בכח העצמות דוקא. "ואקח" דייקא. "ואעשך לגוי גדול", זהו שאומרים 'אלקי אברהם', כי גדולה הו"ע החסד והאהבה, ע"ש "גדול הוי", באהבה נכלל גם דחילו, ומזה נמשכת עבודת תומ"צ בפועל, שהם ד' אותיות הוי' שבכאו"א מישראל, וענינם בעבודה: יו"ד - ביטול ומס"נ. ה"א - התבוננות. וא"ו - לימוד התורה, ה"א - קיום המצוות.
"ואברכך", זהו שאומרים 'אלוקי יצחק', שעל ידו נמשך תגבורת הברכות לעולם. "ואגדלה שמך", זהו שאומרים 'אלוקי יעקב', מדת התפארת, שיש בה הן המשכת הגדולה דאברהם והן תגבורת הברכות של יצחק. ולכן לאחר שנכנסו ישראל לארץ, שהוצרכו להתחיל העבודה בגשמיות, הי' גילוי נבואה זו ליהושע, נתינת כח לישראל לעבוד עבודתם בדברים הגשמיים שיהיו גם הם מרכבה לאלקות, הכח לזה הוא מהעצמות.
ד' לשונות של גאולה, ד' בחי' תשובה
לכללות המאמר ראה ד"ה לכן אמור תרנ"ח ותרע"ח. וראה גם אוה"ת וארא ח"א ע' קכח ואילך. ח"ז ס"ע ב'תקפה ואילך. ד"ה מצה זו תרל"ד. ד"ה והי' אור הלבנה תרמ"א. ד"ה לכן אמור תרמ"ב. ד"ה והי' אור הלבנה תרנ"ד. ד"ה לכן אמור תשי"ח. ד"ה הנ"ל דש"פ וארא שנה זו. מאמרי י"א-י"ג ניסן תשל"ט.
ד' בחינות בתשובה, כנגד ד' אותיות שם הוי': "סור מרע", ביטול "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם". המשכת בחי' "אלקיכם" אור הממלא המתלבש בעולמות. "ועשה טוב", המשכת אור הסובב שלמעלה מהעולמות ע"י מעשה המצוות. "בקש שלום", יחוד סובב וממלא ע"י המשכת אור שלמעלה משניהם. ובזה ב' בחינות: תשובה עילאה מלמטה למעלה, מצד התורה בהתגלותה בבינה, ותשובה עילאה מלמעלה למטה, מצד התורה כמו שהיא בבחי' עתיק. והם כנגד ד' לשונות של גאולה: "והוצאתי", סור מרע. "והצלתי", לשון צל ומקיף הנמשך ע"י מעשה המצוות, עשה טוב. "וגאלתי", תשובה דבחי' בינה, גאולה בשמינית. "ולקחתי", תשובה דבחי' עתיק.
ד' לשונות אלו ישנם הן ביצי"מ והן בגאולה העתידה, אלא שביצי"מ הי' גילוי שם הוי' דלתתא, שהו"ע ד' פעמים אמת שקודם 'עזרת', ובגאולה העתידה יהי' גילוי שם הוי' דלעילא שהו"ע ד' פעמים אמת שב'עזרת'. לשונות הגאולה העתידה הם אותם לשונות שביצי"מ, כי יצי"מ היא השורש לגאולה העתידה.
"ויוציאנו ה"א" ע"י המשכת המקיף בפנימי
לכללות המאמר ראה ד"ה עבדים היינו בסידור עם דא"ח. ועם הגהות באוה"ת שמיני.
ענין הגלות, "עבדים היינו לפרעה במצרים", שם ההשפעה רק מהמקיף, משם יניקה לחיצונים. "ויוציאנו הוי' אלקינו משם" ע"י המשכת המקיף בפנימיות דוקא, או"א שהלבישו לזרועות דאריך. ב' אופני המשכה, ע"י שערות, מפנימיות אריך, וע"י לבושים, מחיצוניות אריך. כשחיצוניות אריך נמשך בפנימיות מתבטל יניקת החיצו' מחיצוניות המקיף.
יצי"מ בעבודה, לא מספיק העבודה מצד כוחות מקיפים, אלא צ"ל גם ההמשכה בכוחות פנימיים. וזוהי ההכנה להמשכת המקיף בפנימיות שהיה במתן תורה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".
שורש גלות מצרים במקיף דעיגולים דקדושה
ראה תורת חיים ד"ה ותראין המילדות גו'. אוה"ת שמות כרך ז-ח. "ויש להקדים תחילה המבואר במאמר אדמו"ר הזקן ד"ה להבין ענין עיגולים ויושר. בביכל מאמרי אדמו"ר הזקן בכתי"ק אדמו"ר האמצעי, ובתוספת הגהות הערות וביאורי הצ"צ על הגליון ובין השיטין". נדפס לאח"ז בסה"מ תקס"ב. וראה גם מאמרי אדהאמ"צ קונטרסים ע' תכג ואילך. אוה"ת תרומה ע' א'תסט ואילך. סה"מ תרס"ה.
שרפים, בעולם הבריאה, בו מאיר בחי' המוחין, אימא עילאה מקננא בכורסיא, עולם הבריאה. עבודתם היא בבחי' יושר, השגת אלוקות (חב"ד) והתגלות המידות (חג"ת) והדביקות בפועל (נה"י). אופנים, בעולם העשי', שם מאיר בחי' נה"י בלבד, ועבודתם בבחי' עיגולים, בחי' הודאה בלבד, נה"י, ללא מעלה ומטה.
אמנם יש מעלה באופנים לגבי השרפים, ביטול השרפים הוא במדידה והגבלה, מצד ההשגה, משא"כ ביטול האופנים הוא ביטול אמיתי. יתרון זה שבאופנים קשור עם הגלגול שלהם, הירידה דבחי' חב"ד להיות בהעלם, עי"ז ההודאה שבהם היא בגילוי. ומזה מובן גם בנוגע לשורשם, בחי' הקו, יושר, שורש השרפים. ובחי' העיגול הגדול שלפני הצמצום, עיגולים, שורש האופנים.
אף שעיגולים הוא למעלה הרבה מהיושר, מ"מ היושר הוא מבחי' רוח, והעיגולים הם מבחי' נפש שלמטה מרוח. מזה מובן גם לענין גלות מצרים שהוא דוגמת העיבור, "ראשו מקופל בין ברכיו", התכללות חב"ד וחג"ת בנה"י באופן של עיגול "תלת כלילן גו תלת" עם היותו למטה ביותר הרי שרשו הוא בבחי' המקיף דעיגולים דקדושה.
המשכה פרטית למטה בלבוש הטבע
לד"ה של המאמר, ראה ד"ה יגיע כפיך במאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ח ח"א. וראה בהשיחה שלפני המאמר. לכללות המאמר ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב. סהמ"צ להצ"צ מצות תגלחת מצורע פ"ב ואילך. אוה"ת פ' ראה ע' תשכב ואילך. קונטרס ומעין מאמר יז ואילך. והנה פרח תשל"ג.
המשכה דר"ה מבחי' חסד דעתיק בל"ג ובלי ציור פרטי, עד נעילה דיוכ"פ אז החתימה. התלבשות החסד בציור בכלי המקבל. אלא שיש גם ענין "אדם נדון בכל יום" באיזה אופן יומשך ויצטייר המשכה פרטים ביום זה בפרט.
הכוונה וההכרח בהמשכה פרטית למטה דוקא, א. מצד התורה שענינה לברר ולהבדיל בין קודש לחול בעוה"ז דוקא. ב. לברר ניצוצות שנפלו למטה מעולם התוהו. כדי שהמשכה תתלבש בגשמיות צ"ל עשיית כלי "יגיע כפיך כי תאכל", כפיך ולא ראשך, הידיעה וההכרה שהעיקר הוא השפע האלקי והעסק בפרנסה היא רק לבוש הטבע להשפעה.
כל עניני ד' בקדושה למעלה ובעבודת התשובה
לכללות המאמר ראה ד"ה לכן אמור לבנ"י תרנ"ח. תרע"ח. תשח"י. תשכ"א (פ' וארא). ד"ה ועברתי תשכ"א. מאמרי יא-יג ניסן תשל"ט.
ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה שנאמרו ביצי"מ, וגם כנגד ד' גאולות מד' מלכויות כולל הגאולה העתידה. ד' פעמים אמת שקודם 'עזרת אבותינו', וד' פעמים אמת שב'עזרת'. ד' מדריגות בתשובה שמביאה את הגאולה. כנגד ד' אותיות שם הוי', ד"פ אמת מרומז בפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו".
ב' מדריגות תשובה ובעל תשובה בתשובה תתאה, וב' מדריגות בתשובה עילאה. סדר ההמשכה מלמעלה למטה הוא ע"י ד' אותיות שם הוי', ולכן גם העלאה מלמטה למעלה שהו"ע התשובה צ"ל ע"י ד' המדריגות שבתשובה. וכיון שיש הוי' דלתתא והוי' דלעילא, צ"ל תחילה ד' המדריגות בתשובה שכנגד שם הוי' דלתתא, ואח"כ ד' המדריגות שכנגד שם הוי' דלעילא ב' האופנים הנ"ל בד' לשונות של גאולה.
שם הוי' דלעילא, הכח ליצי"מ ומלחמת עמלק
"ומדייק בזה אדמו"ר מהר"ש במאמרו הראשון בתחילת נשיאותו" בליל שני דפסח תרכ"ו. "אח"כ היה המאמר, והתחיל קודם בנגון שיחה, ואמר: הרי עכשיו נגמרו המאה שנה להסתלקות הצמח צדק ונכנסנו לשנת המאה ואחד ונשיאות הרבי מהר"ש התחילה עפ"י צוואת הצ"צ מיד אח"כ. והמאמר הראשו שאמר היה בליל ב' דחג הפסח תרכ"ו (דרגל מפסיק האבילות), וידוע שהנשיאים היו אומרי מאמרים בליל ב'. וי"ל הטעם משום שהפסוק שעליו המאמר הוא תורה שבכתב, והמאמר הינו תורה שבעל פה, ויום א' הוא תושב"כ ויום ב' הוא תושבע"פ, כך אפשר לומר. ומיד התחיל שהמהר"ש אמר המאמר "אנכי ה' אלוקי אשר הוצאתי", והתחיל נגון של מאמר" (מיומן א' התמימים)
גם אצל האבות היו לא רק ניסים המלובשים בטבע, שנמשכים משם שד-י, אלא גם ניסים גלויים שיוצאים מדרכי הטבע שנמשכים משם הוי'. ומ"מ, "שמי הוי' לא נודעתי להם" שם הוי' דלעילא, שנתגלה במ"ת, לאחרי יציאת מצרים, יציאה מכל המיצרים וגבולים. ולאח"ז מלחמת עמלק שלא יכול לסבול הגילוי דשם הוי' דלעילא. ועל זה בא הציווי "זכור גו' לא תשכח", כיון שעמלק מנסה גם להשכיח את הגילוי אלקות שכבר נמשך לפנ"ז.
יצי"מ ומלחמת עמלק בכל יום, נתינת כח לכאו"א לצאת מהמיצרים וגבולים שלו, החל ממעמד ומצב של חולי ממש, ועד למעמד ומצב דחולה בגימט' מ"ט, מגיע לגילוי שער הנו"ן. ע"י התבוננות בדרכי ה' ושמירה שלא לעשות ולהרהר בהיפוך חוזר לאיתנו ונשלם שער הנו"ן.
חידוש גדול (געוואלדיקער חידוש) בענין זה, כי בכ"מ מבואר שגילוי שער הנו"ן אינו בכח האדם להמשיכו אלא דרך מתנה מלמע'. ובא נשיא בישראל מיד בתחילת נשיאותו ופוסק שגם חולה שנחסר גילוי שעה"נ אינו צריך לעניני רפואות ומספיק שמירה מדבר הגורם לקילקול ועי"ז חוזר לאיתנו להיות נשלם שער הנו"ן. הכח לזה מבחי' אנכי מי שאנכי, כתר, "כי אני ה' רופאך" ר"ת אריך.
בתורת מנחם זה נדפס כשיחה.
[[[למבוא בהוצאת 'מפתח' כתבו: "כמו שאר המאמרים שנאמרו כעין שיחה בתקופה ההיא, גם מאמר זה נרשם בצורת שיחה ונדפס בשיחות קודש, ונרשם בסופו שהוא חסר ואינו מסודר. וכן נדפס גם בסדרת תורת מנחם – התוועדויות. במפתח מאמרים שיחות ומכתבים (קה"ת, תש"מ) נזכר מאמר זה, וכן בא' היומנים נרשם: ההתוועדות אחרי הסדר ליל ב בשעה 1.40 בערך. אמר כל השיחות בעינים עצומות. בין כל השיחות היו שני מאמרים בצורת שיחה . (בספרי המאמרים נדפס רק המאמר הב' דהתוועדות זו – ד"ה כמה מעלות טובות כו' אילו הוציאנו כו' – בתור מאמר) והוא מיוסד על מאמר ד"ה בוקע ים לפני משה לאדמו"ר האמצעי, שי"ל בשעתו בקונטרס בפ"ע. לאחרונה זכינו והגיעה לידינו הנחה נוספת שנרשמה בשעתה ע"י א' השומעים, ובהסיום ופרטים רבים שחסרים בהנחה שבשיחו"ק .]]]
גילוי עצמות למעלה מים ויבשה, "כי לעולם חסדו"
מאמר זה, וב' מאמרים שלאחריו (ד"ה הפך ים ליבשה דאחרון של פסח, וד"ה קדושים תהיו דש"פ קדושים, מבה"ח אייר) מיוסדים על ד"ה בוקע ים לפני משה לאדמו"ר האמצעי שיצא לאור בקונטרס בפ"ע – קה"ת, ט' אייר, ה'תשכ"ז. ואח"כ נדפס במאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא.
"הפך ים ליבשה", שהאור האלקי שמאיר בעלמין סתימין, בחי' ים, נמשך ונתגלה בעלמין דאתגליין, בחי' יבשה. לכן נותנים שבח והודי' "לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו" גם "אילו קרע לנו את הים ולא העביר ישראל בתוכו". וממשיך "והעביר ישראל בתוכו כל"ח .. והעבירנו בתוכו בחרבה" הוא חסד בפ"ע, שאף שהאור שמאיר בעלמין סתימין נמשך ומתגלה למטה, מ"מ לא נתבטלו ממציאותם. והוא ע"י גילוי מהותו ועצמותו ית' שלמעלה משניהם, ים ויבשה, עלמין סתימין ועלמין דאתגליין.
הפיסקא "כמה מעלות טובות כו"' היא בהמשך לפיסקא "כל מכה ומכה כו' של חמש מכות" כמבואר במחלוקת ר"א ור"ע אם כל מכה היתה של ארבע מכות או של חמש מכות, לדעת ר"ע המכה לא היתה רק בד' היסודות אלא גם בבחי' היולי העצמי, שענין זה הוא ע"י התגברות הקדושה בבחי' היולי שבה, שהו"ע הכתר שלמעלה מאצילות. וזהו מ"ש בסיום הפיסקא "ובנה לנו את בית הבחירה" שבו גילוי העצמות באופן שאינו פועל ביטול המציאות; ומסיים "לכפר על כל עוונותינו", כי המשכת אור הבל"ג שלמעלה מהשתלשלות הוא ע"י עבודת התשובה.
בליל פסח נמשך מוחין דגדלות לפני קטנות
ראה בהשיחה שלפני המאמר, שמאמר זה מיוסד על ד"ה זה בביכל חסידות שיצא מן השביה. יציאת מצרים. לפני חג הפסח. נדפס לאח"ז במאמרי אדה"ז תקס"ג ח"א. וראה גם ד"ה להבין ההפרש שבין פסח לספה"ע תרכ"ח וד"ה להבין ענין פסח ומצה שנדפס בסהמ"צ להצ"צ.
גלות מצרים, מיצר הגרון, מפסיק בין המוח ללב, שההשגה שבמוח לא תומשך במדות שבלב. יציאת מצרים, המשכה מהמוחין למדות שלא ע"י מיצר הגרון, עד שלפעמים המוחין עצמם נמשכים בהמדות. בהמשכת המוחין גופא ישנם מוחין דאבא ומוחין דאמא, החילוק ביניהם הוא ע"ד החילוק בין ידיעת המציאות (מוחין דאמא) להשגת המהות (מוחין דאבא).
בחג הפסח יש הן המשכת מוחין דאבא והן המשכת מוחין דאמא. אלא שההמשכה היא שלא בסדר והדרגה, גדלות לפני הקטנות, מפני מיצר הגרון לא יועיל המשכת מוחין דקטנות תחלה. וכל זה הוא בליל הפסח, אבל לאח"ז צ"ל סדר והדרגה דוקא שהו"ע ספירת העומר.
הציוי לאכול מצה ו"על שום מה", ראשית ואחרית
"ויובן בהקדם המבואר בד"ה מצה זו תרכ"ט" סה"מ תרכ"ט.
הטעם שחיוב אכילת מצה הוא "על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ", הרי כבר נצטוו קודם לכן: הציווי הי' על הלילה הראשון, ו"על שום כו"' הוא על כל שבעת הימים; הציווי הי' על המצה שקודם חצות, ו"על שום כו" הוא על המצה שלאחר חצות ועל המצה שאוכלים עתה קודם חצות; הציווי הי' מתחילה על שם העתיד "מגיד מראשית אחרית".
נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, גילוי מלכות דא"ס, אור הכלול בעצמותו במלכות דאצילות כדי שיוכל להיות היציאה ממצרים. הכלי לגילוי זה הו"ע המצה, ביטול ושפלות שלמעלה מטו"ד "מיכלא דמהימנותא" וכן מצה לשון מלחמה ומריבה עם הנפש הנה"ב.
מצד גילוי זה מתבטל סדר הזמן שנתהווה ע"י "מלכות כל עולמים", ולכן אפשר, וזהו העילוי שבמצה שאנו אוכלים יהיו ב' הבחינות דמצה הן קודם חצות והן לאחר חצות, משא"כ בשנה הראשונה שעדיין לא הי' גילוי זה.
התשובה לבן חכם: תומ"צ מתוך ביטול
לכללות המאמר ראה מאמרי פסח ה'ש"ת, ד"ה כי ישאלך. בסופו מפרש הפסוק דמזמור ס"ט השייך לשנה זו: וישבו שם וירשוה (ישראל) וזרע עבדיו ינחלוה (לוי) ואוהבי שמו ישכנו בה (כהן).
שאלת הבן חכם אינו כפשוטו, כי נקרא חכם ויודע מה הם ג' סוגי המצוות. אלא שאלתו היא איך ע"י קיום עדות, חוקים, ומשפטים שהם כנגד כהן לוי ישראל, בגשמיות, ממשיך מעצמות אוא"ס, הרי דווקא ע"י עבודה רוחנית כעבודת האבות ניתן להמשיך אור אין סוף. שאלתו היא מצד החכמה. ותשובת האב, "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו", שהקב"ה הוציא אותנו משעבוד גשמי דווקא, ולכן עבודתנו היא בגשמיות. אך לאחר כל הטעמים ממשיך האב ואומר: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה". שהטעם האמיתי לקיום המצוות בגשמיות דווקא הוא כי נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, כביאור אדה"ז בזה שעל תאווה אין שואלים קושיות. וקיום התומ"צ הינו מתוך ביטול דווקא, כולל ב' הדרגות עבד נאמן ועבד פשוט עד לחיבור שניהם יחד.
היציאה מכל מדידה והגבלה גם בקדושה
מוצאי י"א ניסן. מאמר זה מפורסם, עקב תוכנו המיוחד, ורבים לומדים אותו בימים אלו. מבאר ענין יצי"מ ברוחניות בעבודת האדם. מאמר אדה"ז בדביקותו "מי לי בשמים וגו'". פרק השייך לשנה זו.
הטעם שיש כמה דרגות בזכירת יצי"מ, עד לימות המשיח, כי העבודה דיצי"מ (אתכפיא) בכח מס"נ בק"ש, שאינו מתפעל מתאוות, עד לאהבה "מי לי בשמים גו' בארץ כלה שארי ולבבי" הגוף והנפש הם אצלו באופן ד"כלה", אז זיי שטייען אין אן אויסגעלוסט און אן אויסגאנג להוי'. גם כלה מלשון תענוג. און פארוואס איז "כלה שארי ולבבי", מפני ש"צור לבבי וחלקי אלקים", וייל וואס איז זיין הארץ און וואס איז די שטארקייט פון זיין הארץ, און וואס איז זיין חלק בעולם הוא אלקים. וכל זה הוא באופן ד"לעולם", היינו למעלה מכל שינוי "איך וויל נאר דיך אליין" עי"ז מבטל המדוה"ג 'מצרים' שיש לו בתורה ותפילה.
מעלה בזה גם לגבי ימות המשיח, אתהפכא.
ב' בחינות "אין" בישראל
אור ליום ה' י"ג ניסן. לכמה עניני המאמר ראה ד"ה אור לארבעה עשר ה'ש"ת. בענין שם אין ראה גם ד"ה כבוד מלכותך תרס"א ועוד.
יצי"מ מכל המיצרים וגבולים גם ברוחניות. מצרים, מיצר מ"י, שמעלים על בחי' "מי ברא אלה" המחי' את העולם, וצריך להתבונן "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", כדי שיורגש אצל האדם. לשון בריאה יש מאין, הרי הבריאה היא ממהותו ועצמותו ית' הוא "היש האמיתי", הטעם שנק' אין: כי הוא למעלה מגדר השגה ושכל לגמרי. ע"ד ב' הבחינות שבכתר: עתיק, ממנו אמיתת ההתהוות, אך מופלא ומובדל ממנה; אריך, יש לו שייכות אל הנבראים, נק' לכן "יש מאין".
ב' בחי' אלו קיימים גם בישראל: כפי שהם מאוחדים ממש עם העצמות, חלק אלוקה ממעל ממש, בלי קשר לבריאה; וכפי שקשורים להשתלשלות, ישראל ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה, אותיות קשורים לבריאה. לכן ביקש משה "ונפלינו אני ועמך"; שהבחינה העליונה הנפלאת תהיה בגילוי לעיני כל. העצה לצאת מהמיצרים, ע"י התבוננות בניסים שאירעו בעבר, ופעלו על כללות הטבע "חלות היא שנות ימין עליון אזכור גו' מקדם פלאך".
לאחר מ"ת, גם בגלות, המצה אינה יכולה להחמיץ
אור ליום ג' י"ג ניסן. "מביא כ"ק אדמו"ר הצמח צדק במאמרו ד"ה זה" באוה"ת פסח (כרך ב) ע' תנג.
ב' טעמי אכילת מצה בליל הסדר: א' "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". ב' "משום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ". אינם סותרים כי הם ב' זמנים, לפני חצות ולאחר חצות. החילוק ביניהם: לפני חצות היו עדיין בגלות מצרים, בחי' אתכפיא, וצריכה שימור; לאחר חצות כבר יצאו ממצרים ונגלה עליהם ממה"מ, עצמות ומהות, לגביו אין שום מציאות אחרת, ואינה יכולה להחמיץ ואינה צריכה שימור.
זהו מה שכתוב: "סור מרע" אתכפיא. "עשה טוב", אתהפכא. "בקש שלום" נגלה דתורה, אתכפיא. "ורדפהו" פנימיות התורה, אתהפכא. אמנם לאחר מ"ת מאיר גילוי זה גם לפני חצות. כי נתבטלה הגזירה דעליונים ותחתונים. ולכן בתחילת העבודה שנמצא עדיין בגלות פרטית, מיד "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" וגאלם. ביצי"מ היה הגילוי העליון למטה לפי שעה.
לכן אומרים עתה "הא לחמא עניא כו' בארעא דמצרים" מצב של גלות, לפני חצות, וגם "מצה זו כו' עד שנגלה עליהם", כי לאחר מ"ת גם כשנמצאים "בארעא דמצרים" ישנה גם העבודה של מצה שאינה יכולה להחמיץ, כי עבודתו מלכתחילה היא במס"נ.
אתכפיא ואתהפכא בב' סוגי מצה
אור ליום ה' י"ג ניסן. "וידוע מה שמדייק כ"ק אדמו"ר הצ"צ בעל ההילולא" באוה"ת פסח (כרך ב) ע' תנג. כנ"ל תשל"ט. יש עליו כמה הגהות מהרבי.
ביצי"מ היו ב' סוגי מצות: א' במצרים וב' ביצי"מ; ב' סוגים אלו בעבודה רוחנית בנפש האדם: ג' סוגי אהבת ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". הנה תחילת העבודה היא "בכל נפשך" בעשר כוחות הנפש. אחמ"כ מגיע "בכל לבבך" בשני יצריך, העבודה גם עם היצה"ר. ואח"כ מגיע "בכל מאדך" למעלה ממדידה והגבלה. אתכפיא ואתהפכא.
במצה יש ג"כ ב' סוגי עבודה הנ"ל: אתכפיא, מצה אין בה טעם, וההכנה שלה בהשתדלות שלא יהיה אפי' שמץ של התנשאות (חמץ) גאווה; אתהפכא "שבעת ימים תאכל מצות" שנעשה דם ובשר כבשרו. אח"כ מתחיל עבודה פרטית "תספרו חמישים יום" עד שמגיע ליום החמישים בתכלית השלימות "חמץ תאפינה" בחי' אתהפכא.
חידוש נפלא שהעיקר הוא אתכפיא
ליל י"ג ניסן. מביא מהצ"צ בעל ההילולא, באוה"ת כרך ב ע' תנג. ראה לעיל תשל"ט. תשמ"א.
אף שאכלו מצות ביצי"מ, כמוכח מהכתובים שהיו ב' מצות: מצה לפני חצות שאכלו לפני מכת בכורות, ומצה לאחר חצות שאכלו למחר ביציאה בפועל. לאחר מתן תורה אוכלים מצות רק לפני חצות; ב' סוגי המצות קיימים כיום בעבודת האדם ונרמז בתיבות 'מצת' ו'מצות'. מצה לפני חצות, עבודה דאתכפיא, כי באפיית המצה צריכים ללחוץ ולדקור שלא יבוא לידי חימוץ; וכן הבינוני (ולמטה ממנו) צריך לשמור עצמו מרע; והמצה לאחר חצות, היא העבודה דאתהפכא.
במאמר הצ"צ (עליו מיוסד מאמר זה) מבאר חידוש נפלא, שהעיקר הוא עבודה דאתכפיא (שלא כמבואר בכ"מ שהוא אתהפכא) והוא עיקר הא לחמא כו', כי העבודה אתכפיא היא היא הפועלת יצי"מ. מעלת בע"ת על צדיקים שמוציא וסוחב ניצוצות גם מגקה"ט.
לאחר מ"ת כשאוכלים מצות לפני חצות, ב' האופנים הם לפני האפיה, שצריכה שמור לפני ואחרי. בז' ימי הפסח, נזהרים ממצה שרויה, ויום שמיני נוהגים לאכול שרויה, מעין דלעתיד, ואפשר להעלות גם שרויה.
היציאה מכל המיצרים ע"י דילוג וקפיצה
ליל י"א ניסן בהתוועדות. "מביא ע"ז כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו במאמרו הידוע ד"ה זה" (סה"מ תש"ח) דאיתא בזהר כימי, כיום מיבעי לי' דהא בחד זמנא נפקו". יש בו הגהה אחת.
אף שהגאולה היתה ביום אחד מ"מ נאמר "כימי" לשון רבים, הזמן ומקום דיצי"מ הוא תמיד ובכל מקום עד הגאולה (כימי, מסעי, ל' רבים) אף שהיציאה היא באי"ע, במיצרים וגבולים למעלה יש ריבוי דרגות, כך יצי"מ בנפש (תפילה) ריבוי דרגות; הטעם שמזכירים יצי"מ לע"ל מצד העילוי שבאתכפיא, שהיא בדרך דילוג ובריחה, שלזה מבזבזים מלמעלה אוצרות בדילוג ובאי"ע.
וכן משום ש"למעשה ידיך (במשך הגלות) תכסוף". וע"י העבודה באופן זה, לא רק ילכו מחיל אל חיל, בבחי' הליכה. אלא יתר על כן באופן של דילוג וקפיצה, באים בקרוב ממש אל הקפיצה והדילוג דלעתיד, מתוך רעש והתלהבות און שטורעם דיציאה ממיצרים וגבולים ויציאה ממצרים כפשוטו, וקופצים מלמעלה (מ'שפרינגט אריבער), ומכינים עצמם אל הקפיצה לתוך הארץ טובה ורחבה.
מעלת העבודה עתה הסיבה לגאולה
אור ליום ה' יג ניסן. המשך ב' למאמר די"א ניסן ד"ה כימי צאתך. "ומביא בזה כ"ק אדמו"ר הצ"צ בד"ה להבין ענין נפש האלקית, והוא דרוש אדמו"ר הזקן שכתבו הצ"צ בתוספת הערות משלו". אוה"ת בראשית כרך ו (בתחלתו) וראה הערה שם. מאמרי אדמו"ר הזקן לש"ס ע' יז ואילך ובמ"מ שם. וראה גם מאמרי אדה"ז פרשיות ח"ב ע' תשמז ואילך.
בכל דור ודור ומוסיף אדה"ז "בכל יום ויום" חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והיא יציאת נפש האלוקית ממאסר הגוף. לכאו' הגוף מעלים ומסתיר על הנפש וקדם לנפש, ובקומו משנתו מאירה הנשמה רק באפו ולאחמ"כ מתפשטת, משא"כ הגוף קם בריא ושלם. א"כ איך שייך עבודה זו בכל יום.
מעלת עבודה דיצי"מ, שגם לעת"ל שיאיר אור נעלה יותר, בכל זאת יזכירו עבודה זו. אף שהגאולה דלעתיד נמשל לאור יום שאינו כבה, גאולה נצחית. וגאולת מצרים, לאור נר שכבה. גאולה שאינה נצחית. אך יש מעלה באור הנר, שנדלק ע"י עבודת האדם. ויש בנר ארבעה דברים: פתילה; שמן; ב' סוגי אור; האור הקרוב לפתילה, והיוצא ממנו. ובעבודת ה': פתילה קאי על יר"ת, ה' אחרונה דשם הוי'. שמן קאי על יר"ע, י' דשם הוי'. ב' סוגי אור נמשל לב' סוגי אהבה: ע"פ טו"ד, ולמעלה מטו"ד. אות ה' ואות ו' דשם הוי'.
הכח באדם להגיע לדרגה זו, כי "נר ה' נשמת אדם". בכוחו להתגבר על הגוף המעלים ומסתיר על אלוקות, כי שורש הנשמה נעלה יותר. וכאשר מאיר הנר, דוחה וכופה את החושך שבאדם ומסביבו בחלקו בעולם. זהו ענין יצי"מ. שיוצא מרגילותו ומדליק נר נשמתו ומביא לגאולה השלימה. ומכיוון שע"י עבודתו גרם להבאתה יזכירו עבודה זו לעת"ל.
ע"י עבודת פרך פעלו זיכוך העול וביטול הגזירה
ליל י"ג ניסן. "ידוע בזה מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שאמרו בחודש ניסן בבואו למדינה זו בפעם השני' (ה'ש"ת) התחלת עשר השנים אחרונות דחיים חיותו בעלמא דין. ואותה שנה היתה ג"כ שנה מעוברת, שנה שלימה ותמימה כשנה זו. ומכיון שנאמר המאמר בחודש ניסן, מוכן שבעת אמירתו כבר עברו ב' חדשי אדר עם כל העילויים שבדבד".
תיבת "אתכם" בשאלת הבן החכם דומה לכאורה לשאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם". גם שאלתו בעדות חוקים ומשפטים, הרי נקרא חכם. אלא שאלת החכם היא על עבודת בנ"י לאחר מ"ת איך ניתן להמשיך המשכה אלוקית ע"י מצוות מעשיות דווקא. והרי האבות המשיכו ע"י קיום המצוות ברוחניות. ועל כך משיבים לו: דווקא ע"י גלות מצרים שבנ"י הזדככו בעבודה הגשמית בפרך, ופעלו ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים. המשיכו המשכה נעלית יותר אפילו מהאבות. ב' ענינים אלו ישנם ג"כ בעבודת האדם, ובכללות: חודש תשרי, הנהגה טבעית שבאדם, עבודה שע"פ טבע, זיכוך הגשמיות. חודש ניסן, הנהגה למעלה ממדידה והגבלה ביטול הגזירה. הנהגה זו היא בעיקר ע"י קיום תומ"צ ביגיעה.
פרטי העבודה ד"משכו וקחו" עד "צלי אש וגו'"
אור ליום ה' י"ג ניסן, הילולא דאדמו"ר הצ"צ. "ידועים הדיוקים בדרושי רבותינו נשיאנו למה נאמר מצות יאכל את שבעת הימים ולא בשבעת הימים .. הביאור בכל ענינים אלו כמבואר בדרושי אדה"ז, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ והנשיאים שלאח"ז עד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשי"ד".
בפרטי פרשת יצי"מ וקרבן-פסח יש בהם הוראות לכללות עבודת האדם. ציווי למשה ואהרן (רועי ישראל) כח לעבודה דתומ"צ. חסד ואמת. צדקה ותפילה. ר"ח, עתידין להתחדש כמותה, נקודת המולד עד לט"ו, בעצם היום הזה הוציא גו' על צבאותם. כולל עבודת נשי ובנות ישראל שר"ח הוא היו"ט שלהם.
משכו (ידכם מכל עבודה שהיא זרה לתומ"צ) וקחו לכם (תומ"צ תחדור בכל חלקי האדם) ראשו (תורה) על כרעיו (מעשה) ועל קרבו (לבו) צלי אש (נכלל לגמרי באש דקדושה עד שיהיה כולו לה') אל תאכלו ממנו נא (שכל התלהבות שלו לה') בעשור לחודש הזה (בעשר כוחות הנפש) ובאים לגאולה בי"ד ונעשה בדרך ממילא לא יראה לך חמץ בכל גבוליך, כי ירחיב ה"א את גבולך למעלה ממדוה"ג בתוך גבולך. כי נגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו. זמן הולדת עם ישראל מזלו גובר והקב"ה מתעסק "גיט זיך אפ" כרחם אב ואם על בנים שאינה חוסכת כל טרחה ואדרבא זהו תענוג הכי גדול לעסוק עם ילדיה.
"מצה זו שאנו אוכלים" לאחר עבודה כל השנה
י"ג ניסן, אור לי"ד לאחר מעריב. ציוה לנגן והחל אמירתו בניגון של מאמר (לאחר שלא זכינו לשמוע מאמרים בניגון של מאמר משבת בראשית תשמ"ו) וכבר למחר יצא מוגה, "עחה"פ תשמ"ט".
החילוק בין מצה קודם חצות ("מצת" חסר וא"ו) למצה שלאחר חצות ("מצות" מלא וא"ו) היה רק בפסח הראשון. אבל לאחרי מ"ת גם המצות שקודם חצות הם מלא וא"ו. ויתרה מזו, כיון שהגילוי במצות אלו הוא ע"י קדימת עבודת תומ"צ במשך כל השנה, וגם אכילת המצה היא מצוה, ה"ה נעלה יותר גם מהגילוי דמצה שלאחר חצות בפסח הראשון. ואעפ"כ אנו אומרים "מצה זו שאנו אוכלים כו' על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ", כי מצות סיפור יציאת מצרים הוא לספר את הענין כמו שהי' אז, וגם עתה ישנו המעמד ומצב שהי' אז.
ויהי רצון, כשם שמסיימים בהפטרה דאחרון של פסח "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה .. ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו" אשר ישאר מז' מקומות של גלות, ויביאם למצב של שמיני המצב דגאולה האמיתית והשלימה ויקויים הייעוד בפשטות ובכל הפרטים וגם בפנימיות מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.