מאמרי שנת תש"נ

הולדת כל אחד מישראל ג"כ בר"ה, כי יש בהם חלק מנשמת אדם הראשון, לכן "משביעין אותו" בחודש השביעי מלשון שובע ושבועה. בינה ומלכות. המשכת שורש הנשמה בגילוי והתלבשות בגוף ונה"ב והכח להתגבר עליהם, על כל ז' מדות עד היסוד שהוא השביעי לבינה. לשם כוונה זו נברא האדם, לפעול בעולם, והכח לעבודה הוא מהשבועה שגם היא בכלל הבריאה. ענין זה נמשך בכל שנה בר"ה, הרצון והתענוג בהבריאה "כי חפץ חסד הוא", שע"י עבודת האדם יעשה לו ית' דירה בתחתונים. מעלה זו ישנה גם בר"ה שחל בשבת, אף שעצם המשכת התענוג נעשה אז מאליו, אמנם עיקר הכוונה היא ההמשכה בגילוי, דבר שנעשה ע"י אמירת פסוקי שופרות.

באות ה' מביא "מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שאדמו"ר מהר"ש הי' נוסע בכל יום מימי החול לטייל, ופעם (מצד סיבה) נסע בדרך אחרת, וכל האנשים מעמי הארץ שהיו שם, כשראו אותו כרעו והשתחוו לפניו. וכששאלו אח"כ את אדמו"ר מהר"ש עד"ז, ענה: אויף וועמען דען שטייט ברוך תהי' מכל העמים". ומבאר "דהטעם על זה שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר מאורע זה וצוה לפרסמו, יש לומר שהוא בכדי להוסיף בהנתינת כח על זה לכאו"א מישראל. דנוסף על הנתינת כח שע"י המאורע עצמו, דכיון שמאורע זה הי' אצל נשיא, דהנשיא הוא הכל, הוא נתינת כח לכאו"א מישראל, הנה עי"ז שנתגלה ונתפרסם ע"י נשיא, ניתוסף עי"ז עוד יותר בהנתינת כח".

אחדות ישראל בשמח"ת דומה לאחדות דר"ה. לכל אחד מעלה ומשלימים זה את זה; כל ישראל קומה אחת שלימה מבלי שתמצא ראש וסוף. כמו כן שמח"ת, הריקוד ברגלים מנשא את הראש; בספר תורה מכוסה במפה. "אתה הראת לדעת" ידיעה בממכ"ע; ידיעה בעצמות, "אתה" למטה מהוא או למעלה מהוא. בכח גילוי יכולת העצמות להביא שהידיעה דממכ"ע לגרום לשכל נפה"ב לידע אלקות. הידיעה "כי הוי' הוא האלקים" כולא חד, בשורש האורות והכלים: בע"ס הגנוזות; באור שלפני הצמצום; בבחי' יכולת. מזה נדע ש"אין עוד מלבדו", שיכולת אינה זולת העצמות. מצד הכוונה דדירה בתחתונים ידיעת הנבראים גורם עליה בידיעת עצמו כביכול, ע"ד השפעת הרגל בראש; ונמשך גילוי יכולת העצמות שלמעלה מגדר ראש ורגל.

בזהר מפרש "בכל" אתר דכל ברכאן נפקי מתמן. רש"י מפרש בכל (בגי' בן) קאי על יצחק. והוא הקדמה לנישואי יצחק ורבקה. הצ"צ מבאר שלאחר שנתנסה בי' נסיונות (אתעדל"ת, אתר שלים) ברכו בכל, פנימיות הכתר, "והוי' ברך את אברהם בכל" (אתעדל"ע מצ"ע, פנימיות עתיק), למעלה מ"אברהם זקן בימים" (חיצוניות הכתר, אריך שנקרא עתיק יומין) שהמשיך ע"י תורה (זקן שקנה חכמה) ומצוות (בא בימים). ב' מדרגות "כל", א' פנימיות עתיק, ע"י קיום מצות ל"ת, ב' העלם העצמי, ע"י הנסיונות. במיוחד ע"י נסיון העקידה, שלא היה כמו שאר הניסיונות שהיו היפך טבע חסד דאברהם (חיצוניות הכתר) אלא יתרה מזה, שהיה בנוגע ליצחק בנו יחידו, דאהבת אדם לבנו, ובפרט לבנו יחידו, היא גדולה יותר מהאהבה לעצמו, וכל אשר לאיש יתן בעד בנו, לכן היה זה באין ערוך לשאר הנסיונות, ע"ד פנימיות הכתר. בחינת כל. והכוונה בהמשכה זו היא שיומשך השפעה בל"ג ביצחק (בכל בגי' בן היינו יצחק) וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, תגבורת השפע. ובעיקר יומשך בגילוי ע"י יחוד יצחק ורבקה. חותם המאמר: הוראה, שצריך להיות (דוגמת) העבודה דנסיונות, היינו, שהעבודה צריכה להיות ביגיעה גדולה, יגיעה שלא ע"ד הרגיל .. עין לא ראתה גו' יעשה למחכה לו, מאי למחכה לו כו' אינון דדחקין למלה דחוכמתא כו' .. שע"י היגיעה בתורה, יגיעה שלא ע"ד הרגיל .. נמשך שגם קיום המצוות יהי' ביגיעה גדולה .. כולל גם היגיעה בהפצת המעינות חוצה, דנוסף להיגיעה שצריכה להיות בלימוד והבנת המעינות (דחקין למלה דחוכמתא), צריכה להיות יגיעה מיוחדת להפיץ את המעינות חוצה, להביא את המעינות גם לאלו שנמצאים חוצה, "בין החוחים", ועי"ז יהי' אתי מר דא מלכא משיחא, שאז יהי' גילוי העלם העצמי, עין לא ראתה, במהרה בימינו ממש.

במאמר אדה"ז ב' פירושים על כלים רקים אל תמעיטי: לעסוק בתומ"צ אף שהם רקים מאהבה ויראה; התבוננות איך שהוא כלי ריקן ויתמרמר על ריחוקו. עד"ז ב' אופנים ביתרון האור מן החושך: ע"י עסק התומ"צ ממשיך אור גדול שלמעלה מהשתלשלות השייך להשתל', מקיף הקרוב, אריך, ומאיר את החושך; ע"י המרירות, משים עצמו כשיריים, נמשך חושך שלמעלה מאור לגמרי, ישת חשך סתרו, מקיף הרחוק, עתיק. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעל יום ההולדת במאמרו ד"ה כי המצוה הזאת גו' לא נפלאת היא ממך, עתיק, תשובה עילאה, רצון שלמעלה מטעם. לא רחוקה היא, אריך, תשובה תתאה, רצון המלובש בטעם. תומ"צ ותשובה אף שהם בעצם למעלה גם מפלא ומריחוק, מ"מ לא נפלאת ולא רחוקה ממך, גם מנר"נ שבנשמה, כי במתן תורה ניתן לכאו"א הכח שבחי' אנכי יהי' אלקיך, כחך וחיותך, לכן בכח הנר"ן לעורר אף את המקיפים. ואת ובנייך תחיי בנותר, שגם כחות הפנימיים דהנשמה יחיו בנותר, גם ממקיף הרחוק נמשך חיות גם לכחות פנימיים דהנשמה, כי ע"י התשובה מתגלה שאנכי הוא אלקיך כחך וחיותך. קשור למאמר רז"ל תחיי בנותר, עד שיחיו המתים, שיחי' הגוף מהסובב. ותהא הנשמה ניזונית מהגוף.

הברכות בשם אלקים נעלות ביותר, השפעה מהגבורות (חמימות) גדולה מהשפעת החסדים (קרירות) עד לריבוי בלי גבול. כי כוונת יצחק לברר ניצוצות נעלים שבעשו ע"י המשכת אורות עליונים, מטל השמים, טלא דנטיף מעתיקא. בירור בחי' הי"א שבסט"א ע"י מקיף שלמעלה מע"ס, שנמשך בפנימיות הע"ס, יתן ויחזור ויתן ע"י המשכת עצמות שלמעלה מעתיק. "האלקים" בה' הידיעה, העלם העצמי דא"ס משם הוא כח הבירורים. ברכו בתורה, "מטל השמים" זה מקרא "משמני הארץ" זו משנה "דגן" זה תלמוד, היינו יגיעת התורה בדרך אור חוזר מגיע להעלם העצמי דתורה, "עין לא ראתה אלקים זולתך". גם "מטל השמים" כפשוטו, דטל לא מיעצר (ובפרט שמלכתחי' אין ס"ד לעכב ח"ו) וכן "משמני הארץ ורוב דגן ותירוש" כפשוטם ובתכלית ההרחבה.

"אתה אחד" ולא יחיד, אף שאחד מורה על התאחדות פרטים ויחיד הוא למעלה מפרטים, אמנם מצד ירידת הנשמה למטה נק' גוי אחד. אף שבעצם ישראל הם בן יחיד ליחידו של עולם ומצד עצמות אין מקום למציאות אחרת "ישראל ומלכא בלחודוהי" ונק' גוי יחיד, [ומבאר החילוק בין 'אור' ל'שם'] אלא מצד מעלת עבודת ישראל בעבודה דתומ"צ למטה ממשיכים עצמות שלמעלה מאור, שאף ששרש האור הוא בהמאור אבל אינו העצם ממש, כי האור מגלה אבל אינו ממשיך עצם, משא"כ השם ממשיך עצם. ע"י מסירות נפש על קידוש השם, "על מנוחתם יקדישו את שמך", ממשיכים עצמות שלמעלה משם, ונמשך גם מעלת יחיד, מעלת הגילוי, חיבור אתה קדוש ושמך קדוש. לכן מס"נ נק' קידוש השם, כי ממשיכים בהשם מקדושת העצמות. כמבואר בתניא שקיום תומ"צ תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מס"נ לה', גילוי היחידה בדרגות פרטיות שבאדם [ראה ד"ה פדה בשלום תשכ"ב הע' 16] עד שידע כל פעול כי אתה פעלתו, עד לגילוי עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות, ישראל ומלכא בלחודוהי.

בזהר מבאר כל הז' ברכות ובנוגע לברכה הז' אומר: שביעאה איהו מקיים כולא, ממנו מתברכים כולם והוא כללות עשר אמירן וכולל עילא ותתא, לכן נזכר בברכה זו עשרה לשונות שמחה, וישראל בעבודתם "זכו לתתא כגונא דלעילא" שמזככים את המטה להיות כגוונא דלעילא. ענין חתן וכלה למטה נשתלשל מהקב"ה וכנסת ישראל למעלה ויום חתונתם הוא מ"ת ובכל יום בעסק התורה ממשיכים עשה"ד בעשרה מאמרות. גם ע"י עבודה בעש"מ שבעולם פועלים בעשה"ד שבתורה עד לחו"כ כפי שהם בשרשם לפני הצמצום. לשון הברכה: אשר ברא כו' לשון בריאה בחו"כ למעלה כי חתן הוא לשון חות דרגא, ירידה. הסיבה לבריאה וסדהש"ת וכללות ענין הגילוי הוא כי חפץ חסד הוא, חפץ זה הוא הסיבה לבנין החסד שממנו נברא העולם, שהוא ירידה באין ערוך לגבי עצמות אוא"ס, "שאוא"ס התקשר כביכול לברוא העולם" לכן נאמר בריאה בחתן. (משא"כ החסד עצמו נק' יצירה, נוצר א–ל). ומשם נמשך לחו"כ למטה, וישראל בעבודתם ובפרט בשמחת חו"כ פועלים לעילא ולתתא עילוי יותר מלפני הירידה, "אלה תולדות פרץ" מלא.

"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות" כשבמדינה אחת אין מניחים לישראל לקיים תומ"צ, הרי ע"י קיום התומ"צ בשאר המדינות נותנים כח גם לאלו הנמצאים באותה מדינה. ועד"ז גם במקומות הרווחה, כשאדם שבוי בידי יצרו ח"ו, יציאתו מהשבי' היא ע"י מי שאינו שבוי בידי יצרו בענין זה (וזהו "פיזרן לבין האומות" – שיצרו של זה שונה מיצרו של זה). עי"ז באים לבחי' "פרזונו", "פרזות תשב ירושלים", נקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל [ב' ענינים בזה, שהיא עצמה למעלה מהגבלה, ושהתפשטותה היא בלי-גבול; בההתפשטות גופא ב' ענינים, שפועלת בכל כחות הנפש, ושהנקודה עצמה מתפשטת בהם], שאמיתית הבל"ג שבה יהי' לעתיד לבוא, וגם אז יהיו בה עליות לאין קץ. וזהו הטעם שעסק התומ"צ של אחד נותן כח לזולתו (גם לאלו השבויים בידי יצרם), מצד נקודת היראת שמים והביטול המאחדת את כל ישראל (שישנה בהעלם עכ"פ גם ברשעים). וכן הוא גם כשהאונס המונע קיום המצוה הוא מפני שע"פ תורה א"א לקיים מצוה זו (כמו בחו"ל או בזמן הגלות). וגם העבודה בזמן הגלות גופא צ"ל באופן ד"פרזות תשב ירושלים", למעלה ממדידה והגבלה, העבודה דמסירות נפש.

דהצ"צ דשמיני למילואים ושמיני דחנוכה הוא מלכות. להמשיך למטה מז' צ"ל המשכה מלמעלה מז', בכח המעשה ושרשה בהעלם העצמי ובעצם הנפש, ענין זה דמעשה גדול לעת"ל נתגלה בדורות האחרונים כדי לעורר עוד יותר ההשתדלות והזירוז בענין המעשה. סיום המאמר: "זה שצריך לחכות לביאת המשיח הוא הלכה, דענינה של הלכה הוא (לכל לראש) קיום הענין כמו שהוא בפשטות ובמעשה בפועל - לכן בהסכם כל הקהל "ווי וואנט משיח נאו" במהרה בימינו ממש".

ג' ימים ג' דרגות: כ"ד, כ"ה, כ"ו. ניצחון המלחמה בכ"ד, כנגד כ"ד אותיות שב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחו"ת. נס פך השמן בכ"ה, כנגד כ"ה אותיות דשמע ישראל. הספיק לח' ימים החל מכ"ו, שם הוי' דלעילא. נר חנוכה מאיר החושך באור שלמעלה מסדהש"ת הנמשך ע"י מס"נ, גלוי היחידה. בנצחון נרגש המנגד (יחו"ת), מציאת פך השמן היה נס אבל מלובש בטבע (יחו"ע), בהספק לח' ימים למעלה מהטבע (הוי' דלעילא). קביעת הנס בכ"ה שבו נתגלה גם מעלת ניצחון המלחמה. משא"כ הנס דכ"ו היה לפי שעה ויתגלה לעת''ל. "ויהי רצון שיקויים בנו ענין זה ד"ועמדת להם בעתצרתם" דקאי על כללות ענין הגלות שהוא הצרה הכי גדולה .. והבקשה היא שבקרוב ממש יהי' עמדת להם בעת צרתם,, וכיון ש"בכל צרתם לו צר (לו בו') הרי בודאי שבקרוב ממש מוציא הקב"ה את ישראל מהגלות, כמ"ש ושב ה"א את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב". קטע מסוף ד’’ה רני ושמחי תש’’ל "בגלות האחרון .. נעשה הגילוי דפנימיות התורה באופן דהבנה והשגה, באופן של טעימה עכ"פ, טועמי' חיים זכו, מעין ודוגמא לגילוי טעמי תורה שבתורתו של משיח .. אף שגם לפנ"ז היו גאולות מהגלויות שבינתיים (בין גלות מצרים לגלות זה האחרון), יון מדי ופרס (שבזה נכללת גם הגאולה דימי חנוכה, שאז ישנו הענין דנרות חנוכה שאינן בטלים לעולם) הרי עדיין לא הי' אז גילוי פנימיות התורה, כי אם ליחידי סגולה בלבד (כדאיתא באגה"ק) ועאכו"כ שלא הי' זה באופן של הבנה והשגה. "אך דוקא בגלות המר הזה האחרון, ניתנה פנימיות התורה לכל אחד מישראל, ודוקא מדור לדור ומשנה לשנה ומיום ליום נצטווינו להרבות בלימוד זה ובאופן דהפצת המעיינות חוצה. והיינו, שאע"פ שעדיין אין זה תורתו של משיח בגלוי, כי אם באופן של טעימה בלבד, מ"מ, ע"י הלימוד באופן שמוסר את עצמו ללימוד זה, הנה בטעימה זו יש לו עד למעלה מעלה כו'.

השבטים עבודתם ביטול היש (שם ב"ן, תפילה, מלחמה) והוצרכו בירור שני ע"י יוסף לביטול במציאות (שם מ"ה, תורה, שלום) הנתינת כח לזה ע"י הגשת יהודה ליוסף. מהלשון "סמיכת גאולה לתפילה, משמע שהעיקר הוא תפילה, העלאת ובירור דשם ב"ן מלמטה, דירה בתחתונים. אף שעכשיו תלמוד (מ"ה) גדול ממעשה (ב"ן), כי בתלמוד מתגלה העצמות שבמעשה וגם ההמשכה היא ע"י תלמוד, מ"מ מאיר גם עתה מעלת המלכות בכמה ענינים, לכן תלמוד גדול כי מביא לידי מעשה. ע"י המשכת יוסף (ז"א) למלכות (יהודה) לאחר שנמצא גביע הכסף בהמתחת בנימין נהי' עלי' בז"א לפנימיות הכתר, "כי כמוך כפרעה".

הצ"צ מפרש "ישרש יעקב" על גילוי שרש הנשמה לעתיד ולאח"ז מפרש דקאי על קיום מצוות עכשיו, לכאורה הוא הפך הסדר. בתו"א מפרש על קיום המצות בארץ דוקא ובזמן הגלות ועי"ז יהי' לעת"ל הצמיחה, ההכנה לזה "הבאים מצרימה" שם נצרפו ישראל להיות ארץ חפץ וכן גלות האחרון הכנה לגילוי דלע"ל. לע"ל יתגלה ההמשכה שע"י קיום מצוות ובירור ואתהפכא דעכשיו. אף שלע"ל יהיה קיום מצות בתכלית השלמות, וגם בזמן הבית היה בשלימות, אתהפכא ובירור העולם בגלות הוא יותר מזמן הבית. הגילוי מקיום המצות דעכשיו הוא עצמו יהיה גם לעת"ל, משא"כ לענין הבירור שלא יהי' לעת"ל. לכן הצ"צ מפרש "ישרש" לענין המשכה ולא בירור שנעשה על ידו, ו"הבאים" אינו הירידה לגלות, כי לענין ההמשכה שייך יותר שלימות העבודה דזמן הבית. הטעם שהצ"צ מביא פירוש זה לאחר שהקדים הפירוש שקאי על הגאולה, הוא: כי כל הענינים נמשכים מהתורה, אסתכל באורייתא וברא עלמא, וע״י שבתורה מקדימים ענין הגאולה, נמשך כך גם בעולם שהגאולה תהי׳ בהקדם יותר. ולהוסיף, דכאשר יהודי (ומכ״ש נשיא) חושב ע״ד ענין טוב, המחשבה שלו פועלת שכן יהי׳ בפועל. כמאמר הצ״צ שנתפרסם ע״י כ״ק מו״ח אדמו״ר טראכט גוט וועט זיין גוט. וסיפר כ״ק מו״ח אדמו״ר שהצ״צ אמר מאמר זה לאחד החסידים, וע״י מחשבתו של החסיד איז געוואָרן גוט בפועל. ויש לומר, דזה שכ״ק מו״ח אדמו״ר הוסיף סיפור הנ״ל, הוא כי ע״י שאירע כן בפועל, נמשך זה גם בגשמיות. וע״ד הידוע דזה שהנביאים עשו גם פעולות (בגשמיות) בהתאם לנבואתם, הוא, כי עי״ז נעשה הקשר דהנבואה עם (גשמיות) העולם. ויש לומר, דכאשר המחשבה באה בדיבור ומכ״ש במעשה, היא פועלת עוד יותר. ועאכו״כ בנידון דידן, דנוסף לזה שהמחשבה דהצ״צ (להקדים הפירוש שהבאים ישרש יעקב קאי על הגאולה) באה בכתב (מעשה), הוא גם חלק בתורה.

"ביום הזה באו מדבר סיני", פרש"י, שיהיו ד"ת חדשים עליך, כי בלימוד האדם עכשיו הקב"ה אומר את הדברים האלה באותו אופן כמו במ"ת. חידוש דמ"ת, חיבור מעלה ומטה, אצילות ובי"ע, חיבור התחלקות ולמעלה מהתחלקות, גבול ובל"ג, עליונים ירדו לתחתונים, תחתונים יעלו לעליונים, עשיית כלים לאלקות בעבודה דתומ"צ, פעולת העליונים בכל ו' קצוות דמקום וזמן לתת כח לעליית התחתון, לימוד האדם פועל אמירה למעלה, "תען לשוני אמרתך". התורה נק' עוז (לנפה"א, מלמעלמ"ט) ותושייה (לנה"ב, מלמטלמ"ע). "ביום הזה באו מדבר", דיבור בביטול, כעונה אחר הקורא, "סיני", שירדה שנאה לאוה"ע, בירור הגוף ונה"ב ועי"ז "ויסעו מרפידים", שמסיע עצמו מרפיון וחלישות בדברי תורה ועושה תשובה ע"ז ומתחזק בד"ת עוד יותר. ע"י שלומדים פסוק זה עתה, הנתינת כח על "ויסעו מרפידים" הוא עוד יותר מבעבר.

פסח, יצי"מ, בחי' בתי, מקבל דלית לי' מגרמי' כלום. שבועות, מ"ת, בחי' אחותי. סוכות, בחי' אמי. בניסן עתידין ליגאל, גילוי עצמות א"ס ע"י ביטול דבתי דוקא. כי תלוי במעשינו ועבודתינו בביטול בזמה"ג. עבודת התשובה "בסוף גלותן" נרגש שאין זה מצ"ע אלא מפני "שהבטיחה תורה". יש בו חיבור ניסן ותשרי, תשובה בכח עצמן ומצד הבטחת התורה. הכח לחיבור זה הוא כי תכלית הכוונה בהבריאה דתשרי הוא בשביל הגילוי דניסן. לכן התחלת התורה בגלוי הוא מ'בראשית' ובפני' הוא מ'החודש'. ומתגלה בעולם "כה" דרגת "זה". [הנחה בלתי מוגה: 'בתי' גורם המשכה נעלית ביותר אף שהוא בתכלית הירידה. מס"נ בזמן הגלות אף ש"אותותינו לא ראינו", הסתר בתוך הסתר, מ"מ אינו בוש מהמלעיגים (שנוגעים רק כשהוא מציאות, ער אלס ער), מהן היה משה עניו באמת, לא מעלת מוחין ומדות אלא התוקף דקבלת-עול.]

"ואנכי הסתר אסתיר" ב"פ, שלא מרגישים שהגלות הוא לילה וחשך אעפ"כ נדדה שנת מלכו של עולם. לילה ההוא, החשך נעשה ע"י עצם החשך, גדול יותר מ'לילה הזה' שחשך בא בהמשכה. יום הזה, הגילוי בפועל (למטה עד אין תכלית) יום ההוא, הגילוי בכח (למעלה עד אין קץ) לילה הזה, העלם השייך לגילוי. לילה ההוא, למעלה משייכות לגילוי. ע"י מס"נ נמשך בחי' זו בלילה ההוא דלמטה ומחבר העלם וגילוי מצד גילוי העצמות שלמעלה גם מלילה ההוא דלמעלה.

הכח בישראל, בחי' אדם, להקריב קרבנות, לפי שהם דבוקים בהקב"ה, כדביקות האורות (בתורה) ודביקות הכלים (מצוות) הקרבן עצמו, ותיקון העולם שעל-ידם. לכן מתחיל הדיבור מאוהל-מועד בקרבנות שבהם עיקר גילוי התורה שעל-ידה קיום העולם. אף שהתורה מצ"ע למעלה מהעולם, אך מצד שרשה בעצמות, שנתאוה כו' דירה בתחתונים, העולם תופס מקום כביכול. כמים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. בעיקר בהלכות ופס"ד שנוגעים למעשה. "זאת התורה אדם": אדמה לעליון ונוצר מהאדמה ששרשה גבוה יותר; תורה, שרשה למעלה מעולמות וירדה לגוף ששרשה גבוה יותר. "ויקרא גו'" לא נאמר מי הקורא, המשכת התורה מעצמותו יתברך ומתגלה בדיני קרבנות לברר העולם ולעשותו דירה לו ית'.

ג' מדרגות בגילוי אלקות ע"י מצות: עדות, חוקים ומשפטים, ממלא, סובב ועצמות. מעלה בעדות שאינו שייך לשכל כלל משא"כ משפטים. וחוקים שייכים בדרך שלילה. על ידם נעשית ההמשכה בגילוי. שאלת הבן חכם: מה שייך חלוקה (עניין הגילוי) למצוות הגשמיות שאחרי מ"ת, והתשובה, שע"י יצי"מ ניתן הכח שהעצמות יהי' בגילוי; שאלתו היא מצד שבכל יום תומ"צ חדשים בעיניו.

"אראנו נפלאות", עיקר המעלה דגאולה העתידה היא לא בהנפלאות עצמם שיהיו אז אלא בזה שהקב"ה יראה את הנפלאות. יש נס למעלה מטבע ונס המלובש בטבע שהנס ניכר בהם; כשלבוש הטבע מעלים שרשו נעלה ביותר ונק' "נפלאות". נס המלובש בטבע מגלה אוא"ס הבל"ג בעולם עצמו, שליטת העצמות על הטבע עצמו. נס שלמעלה מהטבע, נס גלוי השליטה היא לא רק על אופן הטבע אלא גם על מציאותו. תמידיות הנהגת הטבע, מאוא"ס הבל"ג שנמשך ע"י הקו, שרשו תפארת הנעלם הכולל ומחבר בל"ג וגבול. נס המלובש בטבע, אוא"ס נותן מקום לגבול, נס שלמעלה מהטבע, אוא"ס למעלה מגבול. ע"ד החילוק בין ביטול דקב"ע והביטול דיחו"ע שבכל מציאותו.

ג' פעמים קדוש בפסוק "קדושים תהיו וגו'": א. "כי קדוש אני", עטרה שנתנה בראשו, כתר שלמעלה מחכמה. ומתגלה באדם ע"י "ונקדשתי בתוך בני ישראל" מלמטה למעלה. ב-ג. "והתקדשתם והייתם קדושים". כתר דז"א ודמלכות, ב' העטרות שנתן בראש בניו, מלמעלה למטה, "אני הוי' מקדשכם". יכול כמוני, בניחותא, "כי קדוש אני", ע"י תשובה מגעת בעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה. להפירוש יכול כמוני, בתמיה, "קדושים תהיו" נכלל ב"קדושתכם". ענינו מבואר להדיא בדרושי נצבים (זמן התשובה, דילוג) משא"כ בדרושי פרשתנו (זמן ספה"ע, עבודה בסדר והדרגה) בא רק ברמז. סמיכות אמור לפסח שני (תשובה) שבא לאחר פסח (צדיקים).

"גן נעול" פי' התרגום גן-עדן, לא רק סו"מ ועש"ט אלא שגם התענוג שלו הוא רק באלקות, "ועמך לא חפצתי". מבאר ענין קידושין ונישואין, קדשנו במצוותיך ותן חלקינו בתורתך, המשכת מקיף ופנימי. אמנם קדשנו במצוותך הקדמה להמשכה דתורה. לכן פרשת החודש ומצוות חג הפסח וספירת העומר הם הקדמה לזמן מתן תורתינו. בקידושין האיש נותן לאשה דבר שיכולה לקנות חיי נפשה – כך ע"י מצוות נמשך חיות פנימי לאדם ונעשה עי"ז "גן נעול", שאין לו תענוג אלא באלקות. כפירוש התרגום דקאי על גן-עדן, שהוא תענוג הנמשך מלמעלה. ואח"כ נעשה הקליטה בפנימיות, "גל נעול". עיקרו לע"ל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" גילוי פנימיות התורה. וצ"ל הקדמת שתי העבודות דהמשכת המקיף דמצוות בחיות פנימית באופן ד"מלכתחילה אריבער".

"שבת אחים גם יחד", תחילה התקשרות ואח"כ התאחדות, חתן וכלה, קוב"ה וכנס"י, ושייכות בני ישראל זה לזה. טעם לירידת הגשמים ע"י אמירת תורה על פסוק זה, בתורה (שהיא מלמעלה כמו ברכה) ישנה גם מעלת התפילה (עבודת המטה) שעל ידה נמשך ענין חדש. ע"י תורת רשב"י פנימיות התורה נמשך רצון חדש שלמעלה גם מחכמה דתורה, כי ע"פ חכמת התורה העולם אז לא היה ראוי למטר. בפנימיות התורה מתגלה מעלת ישראל שהם כולא חד עם הקב"ה לכן אין מקום לחלק בין המשכה מלמעלה שע"י תורה והעלאת האדם בתפילה.

מקשר הפטרה לפ' בהעלותך שלאחר מ"ת דוקא, עם ביאור ג' אופני עבודה "בתי, אחותי ואמי". מצוות, תורה ומס"נ. אמיתת הביטול הוא בתי, ביטול מצד האדון וממשיך עצמות, לכן לאחר שהיו בביטול דאמי בזמן מ"ת, הנה תכלית הכוונה להגיע לאמיתית הביטול, בתי, לכן מפטירים "רני ושמחי בת ציון", שצ״ל לא רק בביטול, בת, אלא גם בשמחה, "רני ושמחי". הדרך לשמחה הוא ע"י "בת ציון" התקשרות לצדיקים ובפרט לנשיאי ישראל שענינם להמשיך גילוי אלקות לכל ישראל ובפרט להמקושרים ושייכים אליהם, עי״ז נמשך לו נתינת כח שקיום התומ״צ שלו יהי׳ בשמחה, רני ושמחי. ובכלל זה הוא גם שלא יהיו לו בלבולים מענינים גשמיים, רני ושמחי גם בנוגע לבני חיי ומזוני רויחי.

ביום הזה, ר"ח סיון, ביטול ושלימות: ביטול הלבנה, הכנה למ"ת, שיהיה כעונה אחר הקורא; שלמות בירור חג"ת דמלכות כאילו נשלם כל השבוע הז'. גם מדבר (דיבור) ענינו ביטול ושלימות. כתר כנגד נשמע, קב"ע מצוות, וכתר כנגד נעשה, קבעומ"ש. ביטול הרצון לבעל הרצון נעשית כל מציאותו. שלימות הכוונה דירה בתחתונים ביטול במציאות גם בהאדם. מעלת ביטול "ביום הזה" על ביטול "במדבר" ע"י ביטול לעצמות מחבר ב' הפכים ביטול ומציאות. סיני. שירדה שנאה לאוה"ע, הבחירה בישראל מצד עצמות. מעלת כל זה בר"ח השלישי דוקא שמלכות מקבלת מתפארת, גילוי שם הוי' שם העצם.

שקדים ממהרים להגמר, עד"ז ברכת הכהנים במהירות גדולה. שורש כל ההשפעות הוא מחסד דאצילות, כדי שיומשך שפע גשמי יורד ומשתלשל בכל המדרגות. הדין בר"ה ויו"כ הוא שיומשך חסד במלכות דאצילות, ואדם נידון בכל יום הוא אם יומשך לעוה"ז בגשמיות; ובאיזה ענין יומשך החסד. מצד הדין ומשפט החסד מצומצם, וצריך תפילת צדיק כדי לשנות ההשפעה מענין לענין. אך גם כשהחסד מספיק יש דין ומשפט על כל השפעה וצריך תפילה. הטעם שלא מספיק הדין דר"ה גם על הפרטים, ההמשכה למטה היא ע"ד אדם שמחליט לעשות דבר מה ואעפ"כ לא יגיע לידי פועל. כי כדי שיומשך מהנפש למעשה צ"ל סדר דמחדו"מ, ובכל א' יתכן עיכוב. החלטה אינה מכרחת ירידה. ועוד צריך לדון בזה עוד פעם. אצילות היא ע"ד שכל ומידות, ובי"ע הם ע"ד מדו"מ. לכן, הגם שנקצב לאדם בר"ה ויוה"כ, יתכן, שישאר ברוחניות, כי גם ענינים גשמיים שדנים עליהם כלולים ברוחניות. ועוד, שבכל יום יש דין באיזה ענין יומשך החסד, כי למעלה ההשפעה מופשטת מציור גשמי. אמנם עיכובים אלו הם כשהרצון הוא מצד השכל, אך כשיש לאדם תענוג אז כל ההמשכות הן במהירות ובדרך ממילא ואין צריך לדון על זה שוב. עד"ז ברוחניות, בהמשכות שלמעלה מהשתלשלות, כמו ברכת כהנים. והיות שההמשכה היא מלמעלה ביותר עד למטה ביותר ובמהירות, לכן נמשכת בריבוי גדול. לאחר "פרח מטה אהרן" ניתוסף בברכת כהנים מעלת אתהפכא, ע"ד שטר שיצא עליו ערעור והוחזק בבית דין. ענין אתהפכא מרומז אף הוא בשקדים, שכן ענין המהירות כולל גם שהשפעה נמשכת למטה בריבוי, וצריך שהמטה יהי' כלי לזה, וזהו גם ענין "שלום" דברכת כהנים. תכלית השלימות דשלום זה (שגם האויב נהפך לאוהב) יהי׳ בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, שאז יהי׳ שלום בריבוי וברכה בריבוי, ריבוי בלתי מוגבל, כמ״ש פרזות תשב ירושלים, בלי מדידות והגבלות.

לאחרי הדיוק שלכאו' תיבת "לאמר" מיותר, מביא מהילקוט "כשהי' הקב"ה מדבר הי' כל אחד מישראל אומר עמי הדיבור מדבר". כי שיתף ה' את שמו בכ"א מישראל, "חלק ה' עמו", ע"י אנכי שלמעלה מהוי'. ומתגלה בגוף דוקא, בי' אצבעות היד והרגל, ב' ה"ה'ין דשם הוי'. ג' פירושי "לאמר": עונה אחר הקורא. ממשיך בעשרה מאמרות. הקב"ה קורא ושונה כנגדו. ע"ד ג' חידושי מ"ת: מצד נותן התורה, מקבלי התורה, התורה עצמה. החידוש העיקרי המשכת עצמות בתורה וממנו כל שאר החידושים.

"יהי ה' אלקינו עמנו" לשון בקשה והבטחה, לכאורה הם שני ענינים שונים. ביראת ה' בד"כ העיקר הוא עבודת האדם, ומלמעלה רק מסייעים לו. כי היראה היא ביטול בתכלית ואם תבוא מלמעלה היא כדבר נוסף עליו ואינה ביטול בתכלית. לכן תוכן דברי בעל הגאולה היה בענין המס"נ, ביטול בתכלית, שעיקרה היא עבודת האדם. הלשון "עם אבותינו" מראה על דמיון בין שני דברים, כשם שעבודתם בשלימות היתה בכח עצמם, אעפ"כ היו בתכלית הביטול לה' ולא מפני רצונם לעבוד. ומה שאמר בשיחה: ״מיר זיינען דאָך ניט גלייך צו אבותינו״ אף שגם היה אצלו אז ענין המס"נ, כי בביטול יש כו״כ דרגות, לכן שייך שיאמר על עצמו (מצד ענוה) שחסר לו במס״נ. ולכן גם מבאר שהלשון יהי הוי' גו' הוא גם בקשה וגם הבטחה, כי כשעבודת הצדיק הוא באופן שגם העבודה שלו בכח עצמו (שהיא לכאורה ״מציאות״) היא בתכלית הביטול, אזי גם בהתפלה (בקשה) שלו יש גם ענין ההבטחה. ומעין זה (מציאות בביטול) המשיך גם בהמקושרים ושייכים אליו. ע״י שהשריש בהם מס״נ גם על ענינים שע״פ דין אין מחוייב למסור נפשו עליהם ושגם המס״נ על ענינים אלו תהי׳ באופן שאין שייך כלל באופן אחר. ולכן זה שבהבקשה דבעל הגאולה כלול גם ענין ההבטחה הוא גם מצד המקבלים. ותקויים ההבטחה "יהי ה׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו", ולכל בני ישראל יהי׳ אור ברוחניות ובגשמיות.

במן ב' הפכים, מחד מאכל רעבון ("ויענך וירעיבך") עינוי כיוה"כ, אכילתו איננה שוללת ואף גורמת רעבון, מאידך תיקנו עליו ברכת הזן שהוא רק לאכילה כדי שביעה (ואכלת ושבעת) ויובן ע"פ ענין המן, פנימיות התורה ויש בה ב' אופנים: לחם מן השמים, ידיעת מציאות אוא"ס שלמעלה ולא השגת המהות, השגת נפה"א בהפלאה, גילויו פועל ביטול באדם, חכמה, מביא ליראה, פועל ואינו שולל רעבון אעפ"כ נקרא 'מאכל' כי ע"י נעשה האדם כלי לחיות שלא בערכו "להחיותם ברעב" מקבל חיות מתענוג עצמי בלתי מורגש למעלה מאכו"ש. נמשך מעומקא דכולא, המשכה רק לז"א, שכל מופשט, מעדן לנהר, מקור הברכה דשבת. לחם מן הארץ, לומד ומשיג אלוקות המתלבש ופועל בירור וזיכוך הנה"ב, שכל השייך למדות, מאכל משביע לאדם שעיקרו מדות וכשלא משיג הוא רעב וצמא להשיג, בינה, מביא לאהבה. נמשך מעומקא דבירא, המשכת בינה למלכות, שכל גלוי, המשכה לנהר וגן, משבת לו' ימי החול. ע"י המשכת ב' עומקים אלו בשכל האדם וביטול שלו מזה, אזי גם ההגבלות שלו בענייני פנימיות התורה שהם מצד עצמם למעלה מהשכל, נמשכים בשכל בהשגה ממש. ע"י הפצת המעיינות מתגלה ענין המעיינות עצמן. מן, למעלה מגדר עולם (מקום וזמן) לכן הי' צריך להתחדש בכל יום כי ניכר בו שנמשך מלמעלה (אין פת בסלו) גם לא היה מוגבל בטעמים ואינו נראה לעין המוגבל, רק אדם הבטל הוא כלי לשפע בל"ג, 'אינו רואה ואוכל', הוא אמיתת השובע והעשירות כי נשפע תמיד מלמעלה. "וביכלתו של כאו"א מישראל לבוא להרגש זה, ובפרט ע"פ הידוע שפרנסה בזה"ז הוא באופן דהשפעת המן, וע"י הרגש זה הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל דמן .. ע"י שהוא כלי ריקן הוא מחזיק גם השובע והעשירות דמן ונמשכים לו כל ההשפעות דבני חיי ומזוני באופן של רויחי".

מילוי ושלימות שבא לאחר חסרון היא שלימות נעלה יותר מהשלימות שמצד עצמה. ענין הראשון דט"ו באב היה בדור המדבר כאשר כלו למות לאחר שנגזר עליהם בת"ב שימותו ולא יכנסו לארץ, הוא היו"ט לאחר הירידה, ת"ב העיקרי הוא שנחרב הבית ב' פעמים שגם הוא כתוצאה מחטא המרגלים, העליה דט"ו באב הוא בנין ביהמ"ק השלישי, ביום ההוא יהי"ה, ו"ה יהיה בבחי' י"ה ולא יומשך יניקה לחיצונים ולא יהי' עוד חורבן וגלות, כי י"ה הם חו"ב תרין רעין דלא מתפרשין ולעת"ל גם ו"ה יהי' זיווגם בתמידות לכן ביהמ"ק יהי' נצחי. ענין תקט"ו תפילות כמנין ואתחנן, ה' חסדים דאריך (ת"ק) יאירו בי"ה (ט"ו) חמש עשרה אמה (ט"ו) לכתף (בגי' ת"ק) במשכן היו ב' כתפיים, ב"פ י"ה, זו"נ יהיה כמו או"א ע"י המשכת כתר ועתיק מלמעלה מסדהש"ת, הן בהעלאה והן בהמשכה. גילוי זה מעין דלעתיד נמשך בט"ו באב דקיימא סיהרא באשלמותא, אף שהחסרון היה רק בגילוי אורה ולא בעצמה, ועוד שכל מעלות אלו יש בכל ט"ו לחודש, וגם כלו מתי מדבר הוא גילוי למפרע מת"ב שכבר אז כלו. אך גם לענין החורבן, כבר בת"ב נולד משיח ובמוצאי ת"ב מקדשים הלבנה שהם עתידין להתחדש כמותה, רק הגילוי הוא בט"ו באב. ועוד לפנ"ז, בו בזמן שעלה ארי' והחריב אריאל כבר היתה כוונה ומחשבה בהעלם שעי"ז יבנה אריאל ביהמ"ק השלישי שגדול יותר מב' הביהמ"ק שלפניו ובט"ו באב הוא גילוי הגאולה. הציווי ועשו לי מקדש שנאמר במשכן כולל בו (בהעלם) את בתי מקדשות שלאחריו שהם עיקר הקביעות, ע"ד גאולת מצרים שפתח הצינור לשאר גאולות, רק הגילוי הוא ע"י עבודה בזמן הגלות, תשובה, משא"כ בגאולה דיצי"מ (עבודת הצדיקים) היתה בהעלם. גם ענין חמש עשרה אמה קלעים לכתף שהי' במשכן יתגלה בביהמ"ק שהי' כלול בו, ובכל שנה בט"ו באב מתגלה פנימיות הדבר, המשכת עתיק בי"ה ועי"ז גם במלכות ומתגלה פנימיות הבכי' שהיה בת"ב הראשון במדבר "ויבכו בלילה ההוא" למעליותא כרע"ק שזלגו עיניו דמעות של שמחה כשנתגלו לו רזי תורה, לכן יוצאות ביום זה וחולות בכרמים דוגמת לעת"ל שיעשה מחול לצדיקים וכאו"א מראה באצבעו הנה אלקינו זה ב"פ, נגילה ונשמחה בישועתו, פנימיות עתיק, קרובה ישועתי (דהקב"ה) לבא בקרוב ממש ובעגלא דידן אכי"ר.

מעלת בית שלישי, נחלת יעקב, מדת האמת נצחיות שאין שייך בו הפסק. יבוא ארי' במזל ארי' על מנת שיבוא ארי' ויבנה אריאל, מעלת הנצחיות של בית שלישי הוא גם לגבי בית ראשון ושני אילו היה נצחיים. נצחיות של כתר למעלה מהשתלשלות, כמעלת בעלי תשובה למעלה מצדיקים. מעלת ביהמ"ק בכלל: לית דין אתר הדיוט, גילוי שם הוי' בשם אלקים בלא הסתר. ביאור הענין: התהוות משם הוי' הוא בדרך ממילא, ביטול במציאות. ההתהוות משם אלקים הוא בדרך התלבשות, ביטול היש. בעומק יותר: ב' ענינים בפעולת התהוות היש, או שהוא גילוי המקור (ממילא) או שנעשה מציאות חדשה (התלבשות). כשמביאים שני משלים על בדרך ממילא, עילה ועלול ואור ומאור, צריך לשניהם כי כל א' מבאר איזה פרטים מהנמשל (ראה אות ה' בהמאמר) בביהמ"ק הי' יחוד הוי' ואלוקים, לכן גם בתוך התחלקות של זמן ומקום היה מקום הארון אינו מן המדה. ענין יחוד הוי' ואלוקים יובן במשל מרב ותלמיד אלא שיש חילוקים בין המשל להנמשל. כי גם המקום עצמו מיוחד עם שם הוי'. שני ענינים ביחוד הוי' ואלוקים, שאלוקים הוא גילוי של הוי' או ששניהם שמותיו של הא"ס וכולא חד. וזהו מעלת בית שלישי, גילוי הכתר, על שני ביהמ"ק שלפניו. מעלה זו שבבית שלישי יתגלה ביותר בגאולה ובקיבוץ גלויות בכל העולם ועוד יותר בתחיית המתים כאשר הנשמה תהא ניזונת מהגוף.

ע"י עבודה בג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח מתגלה הכוונה דהעלם העולם שענינו הפנימי הוא הגילוי. ב' ענינים באוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, בעבודת האדם, תפילה ותורה, העלאה והמשכה. בשרשם הם כלולים זה בזה, העלאה בתורה, "קורא ושונה הקב"ה שונה כנגדו", מטר דתורה. המשכה, הקב"ה יושב ועוסק בתורה, טל דתורה. המשכה בתפילה, "אדנ-י שפתי תפתח", תפילת ר"ח ובניו, כי רבי (שר התורה) העמידם לפני התיבה. חיבור שניהם לעת"ל כשיתגלה פנימיות אלקות בעולם.

הארה דאלול הוא רק נתינת כח ואינה מעוררת ממש את האדם כמו שהוא בר"ה ויוהכ"פ. כאשר המלך בשדה אינו מעורר יראה, לכן מגיע לכל אחד, משא"כ בר"ה הפחד הוא רק לנמצאים בהיכל מלכותו ומעורר לעבודה. מ"מ עצם זה שהוא בשדה ומקבל בסבר פנים יפות, אף שאינו מעורר את רצון הנמצאים במדבר לקבל עליהם עומ"ש, מ"מ, הידיעה שלהם שהמלך בשדה וכו' מעוררת בהם רצון לקבל פני המלך ולעשות תשובה, ואז אדרבא, המלך מקבל תענוג מזה, ולא רק שמקבל אותם בספ"י אלא גם מראה להם את הפנים שוחקות שלו, הוא התענוג העצמי שיש לו מהם עוד לפני שהתעוררו לתשובה, וזה נותן להם עוד יותר כח לשוב בתשובה שלימה. לכן, הגילוי הגדול הזה באלול הוא רק "אני לדודי", כי מתעורר הרצון העצמי שבישראל, אלא שאז כאשר מתגלה שורש ישראל שנמצא במדבר בעצמותו ית' ועושה תשובה, "אני לדודי", נפעל אז עילוי גם ב"דודי לי", בי"ג מדה"ר.

דיוק כפל הלשון "את עמך את ישראל", בירושלמי עה"פ: גדול כוחן של עושי מצוה שמהפכים ברכה לקללה, לכן מקדים "את עמך", אנשים פשוטים, המקיימים תומ"צ בתמימות ופשטות, קודמים לישראל, יושבי אהל. ביאור ג"פ "הוי' אלקיך" שבפסוק, ע"פ ד"ה שבחי ירושלים את ה' הללי אלקיך ציון לאדמו"ר מהר"ש. ציון, יראה עילאה, נאמר: "הללי אלקיך", שם אלקים דוקא, "כי חזק בריחי שעריך", שצריך גבורות להגביל השפע. "הנותן שלג", לבושי כתלג חיור, שרשו גבורות דעתיק, בנפש הוא העצם דכוחות הגלויים שפועל בציור אבל במדידה והגבלה. נמשך בהם כצמר, שער רישי' כעמר נקא, חסד דעתיק, עצם הנשמה ממש שמתגלה בפנימיות הכוחות ואין שייך בהם פגם – ע"י המשכת עצם הנשמה שמושרשת בעצמות ולמעלה משניהם. ירושלים, יראה תתאה, הבאה מהתבוננות באלקות שבערך העולמות, פועל גם בנה"ב, ע"ד מעשה. ציון, יראה עילאה הבאה מהתבוננות באוא"ס שלמעלה מעולמות, אינה פועלת על נה"ב, ע"ד תלמוד. אבל כשנמשך מיראה עילאה ליר"ת נעשה בה עילוי, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. לכן מקדים בפסוק "את עמך" אנשים פשוטים, ל"את ישראל" יושבי אהל. מעלת המעשה שעיקרה תשובה מהפכת זדונות לזכויות, את הקללה לברכה, לכן כופל תיבת "את" לומר שהם ב' ברכות, ע"ד שלג וצמר. "ולא אבה ה"א לשמוע אל בלעם", מלכתחילה, ע"ד עבודת הצדיקים; "ויהפוך ה"א", הוי' דלעילא, ע"ד עבודת התשובה דבחי' שלג; "כי אהבך ה"א", אהבה עצמית דהקב"ה לישראל, עבודת התשובה דבחי' צמר.