מאמרי שנת תשמ"ט

עבודת האדם פועלת גם על "תחילת מעשיך", המציאות שלפני עבודתו. "זכרון ליום ראשון" ישראל ממשיכים גם למעלה מ"חפץ חסד הוא", מעשינו ועבודתינו הם למעלה מהשלימות שהיה בתחילת הבריאה, לכן ממנו נמשך השלימות דלעת"ל. מלכויות, "תחילת מעשיך" ממכ"ע. זכרונות, "זכרון ליום ראשון" סוכ"ע. שופרות, פנימי' ועצמות אוא"ס, תענוג העצמי. (כוחות פנימי', מקיפים ועצם הנפש) ע"י מעשה התקיעות עם שופר של בהמה דוקא, מעורר עצם הנפש.

מלחמה באופן של קירוב ("מקרב לי") מביא לתכלית השלום שמנגדים נעשים אוהבים ("פדה בשלום"). בתפילה שעת צלותא שעת קרבא, אהבה בכל לבבך ובכל נפשך, התלבשות בנפה"ב בהבנה והשגה, או ביטול רצון נה"ב ע"י התגברות רצון נה"א, נר"נ וחי'. אבל אהבה דבכל מאדך הוא מס"נ שאינו יכול להיות נפרד, ביטול רצון נה"ב ע"י גילוי היחידה. מנוחה דחי' הוא כמו דוד לאחר שניצח את אויביו. מנוחה דיחידה ע"ד מנוחה דשלמה. ההתעסקות בצרכי הגוף ובמו"מ היא בדרך מלחמה, "פדה בשלום נפשי" שגם בזה יהיה באופן דשלום כמו שהיה בגאולה דיו"ד כסלו. "הגם שהפדי' היתה מקרב, כולל גם זה שהמאסר בא ע"י המלשינות של אלו שהי' להם יחס של קירוב, דזה (שהמאסר בא על ידם) הוא ירידה וצער גדול, ואעפ"כ היתה הפדי' בשלום ובשלימות, ועד שזה נעשה הקדמה והכנה לתכלית השלימות שיהי' לע"ל. שע"י יפוצו מעינותיך חוצה שהותחל בעיקר בי"ט כסלו, ובפרט ע"י העבודה של בעל הגאולה דיו"ד כסלו שהפצת המעינות שלו היתה באופן של רחובות הנהר, היינו שהמשיך את המעיין באופן של רחובות הנהר, הנה עי"ז אתי מר דא מלכא משיחא, שאז יהיו שלום ושלוה אמיתים בתכלית השלימות".

תחית המתים לכל ישראל, כי הוא שכר על מצוות שכל ישראל שווים, משא"כ לג"ע צריך כמה תנאים, כי הוא שכר על לימוד התורה. גילוי דתחה"מ הוא עדן, תענוג עצמי בישראל שלמעלה מהתענוג שבתומ"צ. בג"ע גילוי אור הממלא לכן העליות שבו הם ע"י ביטול והתפשטות המדרגה הקודמת. ימות המשיח הוא גילוי אוא"ס הבל"ג (סובב) לכן אין צורך לצאת ממדרגתו אבל מ"מ יהיו בו חילוקי דרגות. משא"כ בתחה"מ הגילוי דעצמות א"ס שלמעלה מהתחלקות הוא לכל ישראל בשוה.

"באתי לגני" בהמשכת עיקר שכינה במשכן, בעבודה דאתכפיא ואתהפכא ונעשה יתרון האור מן החשך, במ"ת היתה ירידה השכינה בארץ רק בתור נתינת כח לעבודה. מ"ת בא לאחר הוראת יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" וניתן הכח להפוך חושך לאור וליתרון האור. יתרו היה חכם גדול בחכ' חיצוניות, בירר חכ' דלעו"ז, יתרון החכמה מן השכלות, ופעל יתרון בחכ' דקדושה, גם בחכמת התורה שנמשך מלמעלה נמשך בה עצמות וניתן לחדש בה. ענין שידע בכל ע"ז שבעולם, הם כל המדרגות של סדהש"ת, וענין כהן מדין, לשון מדון ופירוד (שהתחלתן כבר בגילויים דאצילות) וכאשר הוא הכיר בהפלאת העצמות שלמעלה מהגילויים, כי גדול ה' מכל האלקים, אנא נסיב מלכא, פעל שנמשך עצמות באופן ששייך לגילויים וניתן כח לכל אחד לאפשא לה, לגלות חלקו בתורה, לחדש בפרד"ס התורה. ע"י ההחלטה ללמוד ולקיים מעוני הנה מיד לאחר ההחלטה הוא לומד ומקיים מעושר אמיתי בגו"ר גם יחד ומוסיף בלימוד התורה נגלה וחסידות און מ'ברענגט אראפ משיח צדקנו.

לפני מ"ת היה תשרי ראשון גם להמשכת אלקות למעלה מהטבע אבל דרגת אור השייך לעולמות "לחדשי השנה". ביצי"מ נשתנה לחודש ניסן והגילוי הוא מעצמות אוא"ס למעלה משייכות לעולמות "ראש חדשים" סתם. תחילת התורה מבראשית ולא מהחודש כי תכלית הכוונה להמשיך אוא"ס באופן שהתחתונים מצד ענינם יהיו כלים לזה, לזה צריך עבודה מלמטה למעלה. ע"י לימוד פ' בראשית בתורה מגלים שתכלית הצמצום הוא בשביל גילוי בל"ג ככל עניני תורה שהם גילוי אוא"ס. לכן הבריאה בפועל בתשרי, וע"י תומ"צ מגלה אור הבלי גבול דר"ח ניסן שאז עלה במחשבה. ולאחר יצי"מ נעשה ניסן ראשון גם לחדשי השנה כי נתגלה ענינם שהם הקדמה לחדשים סתם.

ג' ענינים בחידוש דמ"ת: תחתון, עליון, וביטול הגדרים ע"י המשכת אוא"ס. ג' ענינים בקיום מצוה: מלומדה, מאהבת ה'. לשמן, במצוות עצמן: בירורים, המשכת חיות ע"י דביקות בה', ביטול במציאות. בלימוד התורה: חכמה ושכל, מקשר ישראל וקוב"ה, אורייתא וקוב"ה כולא חד. בהלכות ת"ת: הלכות הצריכות, ידיעת התורה, החיוב ד"והגית", לימוד לשמה למעלה מציווי. גמר הקבלה תלוי במס"נ בפועל דוקא, ביטול הגדר דעליון ותחתון. מס"נ (ע"ד פורים) חודר בהגוף כפי שהוא בתכלית השפלות בגשמיות. וצריך שגם המציאות עצמה תהי' קשורה בתורה. מרדכי עורר ללמוד במס"נ והמשיך לדורו ע"י לימוד עם תשב"ר שקרובים לאלקות, וגם גופם לא נתגשם כ"כ באכו"ש ותאוות. כיון שכל שנה חוזר וניעור ענין זה, לכן צ"ל "עד דלא ידע", ביטול ויציאה ממציאותו ("ארויסגיין פון זיך") גם מצד הגוף שה"ידע" אח"כ הוא באופן אחר לגמרי, שהשכל המוגבל מתאחד עם התורה הבל"ג ועם הקב"ה.

בלקו"ת ב' פי' "יולדת זכר" א. (הפילוספים) מזרע האיש, עילאה גבר, מעלת אתעדל"ע, חודש ניסן (לכן מקדים בלקו"ת פירוש זה). ב. (מסקנת אדה"ז) מזרע האשה, מעלת אתעדל"ת, עבודת ישראל, חידוש דמ"ת. סדר הפירושים הוא, תחילה עבודה מלמטה להמשיך מלמעלה אור פנימי השייך לעולמות. עי"ז יתגלה מעלת אתעדל"ת גופא, המשכת העצמות. ב' ניסן, השבת הראשון דמעשה בראשית במחשבה שייכותו לבעל ההילולא ולבנו יחידו ממלא מקומו, כי ע"י הדרושים של בעל ההילולא שהוא הרמב"ם דתורת החסידותובפרט ע"י התייסדות תו"ת, הותחל שלב חדש בהפצת המעינות, ולאחרי זה, ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, נעשה ההפצה עוד ביתר שאת ויתר עוז. שזו היא ההכנה והכלי לאתי מר דא מלכא משיחא.

הפקח בוחר במלך ולא בשרים - היינו לא בכו"מ ואפי' לא בגילויים דג"ע ועוה"ב. כי ע"י הבחירה בהם, בריבוי השתלשלות שייך שיבחר גם בכו"מ; הבחירה דישראל בקב"ה הוא מצד נשמתם, אלא שזה נמשך גם בשכל.

"למעו תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" נאמר יום לשון יחיד, כי יצי"מ דלעו"ז שייך ליום צאתך כפשוטו. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" מדבר בגאולה העתידה ונאמר לשון רבים, היציאה בכל יום ממיצרים והגבלות דקדושה. לעת"ל יצאו גם ממיצר וגבול של הקו שהוא מקור הגבול והעלם ויתגלה אור שלפנה"צ עד לעצמות. הגאולה היא ע"י העבודה בדרא דעקבתא דמשיחא, שבכל יום נעשה התגברות החושך וישנם כמה נסיונות, ובפרט הנסיון דאל יבוש מפני המלעיגים ומכ"ש כשהמלעיגים הם אנשים פחותים וריקים, שזה קשה מאד לסבול הנה זה שעומדים בנסיונות אלו, הוא עבודה דמס"נ שלמעלה ממדוה"ג. וזהו שהעבודה שבדרא דעקבתא דמשיחא שהיא עבודה חדשה, כי עניני העבודה שבדורות הקודמים הי' להם איזו שייכות לטעם ודעת, והעבודה שבסיום זמן הגלות היא העבודה דמס"נ שמצד פנימיות הנשמה.

שמים וארץ, תומ"צ, "איזה בית אשר תבנו לי" עבודה דמקיפים, הארה בלבד "אל זה אביט על עני ונכה רוח" המשכת עצמות ע"י ביטול וע"י עבודה דעני בדעת למעליותא, מולד הלבנה בר"ח ע"י ביטולה. עני, אמונה וביטול, מתחיל מלמטה מטו"ד בכוחות מקיפים ופנימים עד לעניות למעלה מטו"ד. ג' ענינים באילן, ערלה, רבעי, שנה חמישית: המשכת ז"א (אילן) במלכות (ארץ), ערלה - ג' אחרונות דז"א, קיום מצוות בפועל, עני למטה מטו"ד. רבעי - תפארת, המשכת עצם המדות. חמישי - שליש העליון דתפארת עד לכתר, אמונה שלמעלה מטו"ד.

ניסן, סו"מ, אתכפיא, בירור ראשון ע"י מלכות. אייר, בירור המדות אתהפכא, בירור שני ע"י יסוד. פסח ראשון, המשכה דרך דילוג במלכות. פסח שני, המשכה דרך דילוג ביסוד. מצד ז"א העיקר הוא המשכת אור ולא בירורים, עד"ז בספה"ע עיקרה אינה בירור המדות סו"מ, אלא המשכת מ"ט שערי בינה, עשה טוב. כבר ביצי"מ אף שהיה סו"מ העבודה צ"ל באופן שתביא לעש"ט, וכן לאידך בעבודת אתהפכא דאייר צ"ל רושם מהחיות והתפעלות מהדילוג ואתכפיא דניסן, וזהו פסח שני, דילוג גם בעבודה דעשה טוב, למעלה מדילוג דפסח שהיה מחמת יראה, אלא מצד הבל"ג האמיתי שבתומ"צ ולכן לגבי גילוי זה "איז ניטא קיין פארפאלן", פסח שני שייך לנפש השנית, כי הדילוג דפסח ראשון הוא מצד ההעלם וההסתר דנפש הבהמית (נפש הראשונה), ובדילוג דפסח שני מתגלה הבל"ג דנפש השנית חלק אלוק' ממעל ממש. שגם בהיותה מלובשת בגוף, היא חלק אלוק' ממעל ממש, לשון מישוש.

'דבקות' הוא בחיצוניות, 'התקשרות' (אתקטרנא) הוא בפנימיות. בעבודה הוא החילוק בין קרבנות וקטורת, מזבח החיצון ומזבח הפנימי, חיצוניות הלב ופנימיות הלב. תורה, המשכה מלמעלה למטה, בהשתלשלות, הוא בכלל דביקות, אלא שהוא דביקות דאורות, משא"כ מצות הוא הדביקות דכלים, וישראל מתקשראן בחיצוניות וגליא דאורייתא, ועי"ז בקוב"ה. אבל התקשרות ישראל מצד עצם התורה שלמעלה מהתפשטות וגילוי, הוא בסתים דאורייתא וסתים דקוב"ה. למעלה מזה הוא ענין ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, קשר עצמי דישראל וקוב"ה ללא אמצעות התורה, הקשר השלישי דתלת קשרים. מצד שרש ישראל בעצמות וממשיכים גם בתורה שיהיה חד עם העצמות. לימוד התורה דרשב"י היה באופן 'בחד קטירא אתקטרנא', התקשרות שלמעלה מדבקות עד לכולא חד, רק ש'כל יומי דאתקטרנא בהאי עלמא' היה לימודו בגלוי ע"ד התקשרות וביום הסתלקותו האיר בו בגלוי הקשר דישראל וקוב"ה שמצד עצם הנשמה, 'והאידנא נשמתי בי' אחידא בי' להיטא'. "ע״י פתח ר״ש ואמר בחד קטירא אתקטרנא כו׳, דפירוש ״פתח״ הוא שפתח את הצנור, ניתן הכח לכאו״א מישראל שיהי׳ אצלו אפס קצהו ושמץ מנהו דענין זה, שלימוד התורה שלו יהי׳ באופן דנפשו קשורה להתורה בכל פנימיותו, דהגם שישנם זמנים שמוכרח להפסיק מלימוד התורה, מ״מ, בעת הלימוד יהי׳ זה (לימוד התורה) כל מציאותו, ועד שיהי׳ חד עם התורה ועם נותן התורה, חד ממש. והנתינת כח לזה ביתר שאת היא ע״י לימוד פנימיות התורה, תורתו של רשב״י, שעי״ז ישנו הכח (עוד יותר) להתקשר ולהתאחד עם התורה ונותן התורה. וע״י הלימוד וההפצה דתורתו של רשב״י, שבדורותינו אלה נתגלתה בתורת החסידות, מקרבים גם את הגאולה".

מאמר אחד ועש"מ לבריאה ולהמשכת האור לצורך הנבראים שיאיר בפרטי', כלל ופרט כהשפעת והמצאת שכל מרב לפ"ע התלמיד. ונקבע כן כדי להכשיר את הנבראים לאמיתת הביטול. ע"י עבודה בפרטי' מגיעים לעצם האור שלמע' מהאור שלמע' מהעולמות. שורש הפרט למעלה מהכלל. עד"ז בתורה. ע"י הפרטי' מתגלה הכלל ולמעלה מזה.

ענין "בהעלותך את הנרות" היינו נש"י, ו"יאירו שבעת הנרות" הם המאורות שברקיע. אהרן ממשיך רצוא בנשמות דבי"ע ועי"ז נתוסף אור במאמר "יהי מאורות". מעלת 'נרות' סתם על 'שבעת הנרות', דרגת הנשמה למעלה מ'טהורה היא' שהיא כדוגמת הבן שנמשך ממוח האב, וע"י עבודתה למטה מתגלה עצם הנשמה מעצמות א"ס כדוגמת הבן כשהוא בתוך מוח האב. גם פי' נרות מצוות, שמאירים בפנימיות, "אל מול פני המנורה", אנכי ולא יהיה לך ר"ת או"י, שהם ר"ת אהבה ויראה, "על פני", שממשיך בפנימיות מהעצמות ע"י קיום המצוות. עד "יאירו שבעת הנרות" שנתוסף עילוי גם במאורות שברקיע יותר מכפי שהיו בו מאורות הגדולים.

ב' פירושים "כאשר דברת", דקאי על ה' ארך אפיים, יגמה"ר שלמעלה מסדהש"ת כדי למלאות הפגם; דקאי על "ועתה יגדל נא כח אדנ-י", שהוא במלכות. וב' פירושים בזה: שיומשך במלכות שרשו ומקורו, אבא יסד ברתא; שיגדל כח אדנ-י עצמו, היינו חכמה, ע"י המשכת הסובב שלמעלה מהשתל'. ע"ד כח הדיבור באדם ששרשו מקדמות השכל, שלכן בכח הדיבור לשנות ולהוסיף בשכל ומידות. אלא שגם זה עדין מציאות, למעלה מזה הוא רצון שאינו מציאות לעצמו כלל ונמשךע"י משה, (פי' ג' "כאשר דברת", שהולך על לאמר) נמשך סובב ע"י עבודת האדם למעלה מטו"ד. נתינת כח לזה במ"ת כמ"ש "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". שגם על זה קאי מש"כ כאן "כאשר דברת לאמר".

חיי הנפש מוגבלים, והחיים שבהם "שם נפשנו" הם למעלה מהטבע, ובכח זה "לא נתן למוט רגלנו". ויובן ע"פ המבואר בענין "אתפלג קרח" שהוא ע"ד רקיע המבדיל בין מים למים, מחלוקת קרח ואהרן, שמאל וימין, גבורה וחסד. ענינו של קרח מחלוקת, ורצה לעשות הגבורות עיקר ולעשות חיזוק למחלוקת. גם שמו של קרח ענינו הבדלה "רקיע כעין הקרח", ונוסף ע"ז "ואתפלג קרח". הבדלה דיום השני בין מים למים, בין תענוגים רוחניים לתענוגי עוה"ז, כדי שיתעלו יותר מקודם ירידתם. קרח רצה במחלוקת כי חשב שתכלית ההבדלה היא התענוגים הגשמיים עצמם, כי שרשם למעלה משרש הרוחניות. אך טעה, כי לגילוי זה (שיהי' לע"ל) צ"ל תחילה הרגש ומעלת הגילויים. לכן לא נאמר 'כי טוב' עד ליום שלישי. וכן הוא בעבודת האדם, על-אף מעלת העבודה דבכל דרכיך דעהו, הנה כדי שעניני העולם לא יפעלו בו ירידה ויוכל לראות בהם השגחה פרטית, צ"ל בכוונה שע"י יוכל לעסוק בתומ"צ. וזהו אין מחזיקין במחלוקת, וקרח רצה שתתקיים ההבדלה. הכוונה העליונה במחלוקת קרח היתה שיבואו אח"כ לשלום נעלה יותר ע"י משה, ע"ד יום שלישי מתקן ההבדלה דיום שני. שם קרח שייך למחלוקת בטבעו, "ואתפלג" נעשה בבחירתו, דוגמת רקיע המבדיל כדי להגיע לעילוי. אך קורח שלא הי' בביטול לא הבין זאת. עד"ז בעבודה דכל מעשיך לשם שמים, מחמת הביטול, כל רצונו הוא קיום רצון הקב"ה. וזהו "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו", כדי שהעסק בעניני העולם (רגלנו) לא יהי' למוט, יש לעסוק בדברי הרשות לשם שמים, ע"י החיים שלמעלה מהטבע, להיותם למעלה מהגבלה, יכולים לחבר ב' הפכים דחו"ג. קשור לי"ב תמוז שהיה בדרך נס בלי שידוד הטבע, ונכללו בו ב' הפכים של חסד וגבורה. נס וטבע, לאכללא שמאלא בימינא.

"מה ה"א שואל מעמך", שהביטול עצמי (ונחנו מה) שבעצם הנשמה שמצ"ע היא בהעלם תבוא לגילוי, "כי אם ליראה את הוי'" ביטול זה הוא שורש הביטול דיראה. הנתינת כח מלמעלה לגלות ביטול זה הוא במאה ברכות, "אל תקרי מה אלא מאה", כי מאה הוא בכתר משם נמשך אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת, לגבי משה מילתא זוטרתי היא, כי המשכה זו בעיקר ע"י משה, תורה. מעלת מאה לגבי מה, 'מה' הוא בהעלם (כתיב) ובא לגילוי ע"י מאה ברכות (קרי). ומעלת מה לגבי מאה, כי מ"ה היא הנשמה כפי שמושרשת בהעלם העצמי דעצמות, ומאה מעורר העלם זה דמ"ה ונרגש גם במאה. לכן בהמשך תער"ב מביא משל לסובב וממלא מתורה ומצוות כי סיבת הגילויים דסובב וממלא הוא מפני שבתורה ובישראל יש דוגמת ב' ענינים אלו, כי כל הגילויים הם בשביל התורה וישראל.

סיכום הגהה ראשונה (תשל"ה) שייכות ט"ו באב לתענית בכלל (סיום מסכת תענית) וליום כיפור בפרט כי מדמה השמחה ליוהכ"פ. מעלתו על שאר ימי ט"ו בחודש, בגמ' הטעם כי תשש כוחה של חמה, על אף שזה מעשה בצבא השמים אעפ"כ שייך לעבודת האדם, כמו יוהכ"פ שעל אף שהכפרה היא מעיצומו של יום מ"מ צריך האדם זיך האנהאלטן (לקיים, להחזיק) בזה. בהדרושים מבואר הטעם כי העליה באה לאחר הירידה דת"ב, כל סיבת הגלות וחורבן שבא ארי' והחריב אריאל הוא רק כדי שיבוא ארי' ויבנה אריאל, שלא כהירידה קודם פסח וסוכות שהם סיבת העליה דט"ו ניסן ותשרי אז היתה שלימות בגשמיות השייך לרוחניות, לא היו תכלית הירידה ולא הגיעו לתכלית העליה, משא"כ הירידה דת"ב פעלה בגשמיות (שפך חמתו על העצים ועל אבנים) לכן העליה היא בכפליים ("נחמו נחמו", "אנכי אנכי") לכן מקדים במשנה ט"ו באב ליוה"כ אף שהיה בזמן מאוחר, שמחתה גדולה יותר משמחת יו"ט שהוא מן התורה כי באה מצד עבודת דנשמות ישראל שהם למעלה מדין התורה ואף משפיעים בתורה. שלימות זו מרמז בפסוק "ויתרון ארץ וגו'" היינו ג"ע שהוא המובחר בארץ, בנין שלם שמאיר בו כל המדרגות, ידיעת המהות, "בכל היא" שמאיר בה כללות המוחין (כל בגימ' נ', נש"ב) שלמות דעולם. אבל ט"ו באב, עבודת האדם בכל מאודך "מלך (עילאה) לשדה נעבד" ממשיך כתר שלמעלה מהשתל', הוא נעלה יותר מג"ע, שלמות הלבנה למעלה מסדהש"ת. ע"י התבוננות בהירידה, כל כמה שירגיש מצרים וגבולים דעולם המבלבלים מעבודה ועאכו"כ העלמות והסתרים שבגלות, יגיע לעבודה דבכל מאודך, יציאה ממיצר וגבול והירידה דמלכות שרגלי' יורדות בשדה דלעו"ז "בשדה מצאה", גלות השכינה, ויומשך אור מלמעלה מהשתל'. ע"י מרירות וצער מזה שעלה ארי' למעליותא, יבא ארי' ויבנה אריאל, ביהמ"ק השלישי בית נצחי, מקדש אד' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד. הכח לעבודה זו עתה הוא מביהמ"ק שהיו לפני הגלות, בכחם להאיר חשכת הגלות בנר מצוה ותורה אור, אך העיקר הוא ביהמ"ק השלישי שנעשה בידי הקב"ה עצמו יש בו שלימות נצחית ותקרא "נווה שאנן" כי במלכות תאיר בחי' עתיק. כמו יוהכ"פ שיש בה ה' תפילות שהמלכות עולה עד תפילת נעילה לפנימיות עתיק. סיכום הגהה שניה (תשמ"ט) מעלת ט"ו לחודש קיימא סיהרא באשלמותא כי נמשך בה פנימיות מלכות, מלך עילאה ולא שייך בה חיסרון, בבית המקדש היה גילוי זה בעבודת הקרבנות והוא למעלה מהמקדש עצמו. אור זה נמשך גם עתה בזמן הגלות אבל באופן נעלה יותר באין ערוך, כי מלך נעבד בשדה דלעו"ז, מעלת בע"ת על צדיקים שפועל חידוש אמיתי למעלה מכוונת הבריאה למעלה מהכוונה ד"במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים". שלש מדרגות במעלה זו דשלמות הלבנה: ט"ו דכל חודש, פועל שלמות בטבע הבריאה דסדר השתל'; ט"ו ניסן ותשרי, פועל שלימות מצד עבודת האדם שממשיך מלמעלה מסדהש"ת; ט"ו באב ויוהכ"פ, הוא שלימות עבודת התשובה עליית המלכות בעתיק. אבל מעלה יש בעליה דט"ו באב שבאה לאחר ירידה שאין לה מקום כלל מצד הבריאה, משא"כ יוהכ"פ הירידה שלפני' יש לה מקום מצד הבריאה. לכן מסיים את מסכת תענית בעניין זה כי בא לבאר מדוע ישנם דברים בלתי רצויים, תעניות, כדי להגיע לעלי' ושלמות דט"ו באב יום שמחת לבו בנין ביהמ"ק. כי ע"י מעשינו ועבודתינו שלא להתפעל מכל הניסיונות, כולל גם נסיונות כאלו שאין הסברה על זה, יקרבו ויזרזו יותר את הגאולה העתידה.

ב' שאלות נפלאות: א. מדוע כותב בלקו"ת שאם אינו 'כחדשים' אז ודאי שהמרירות והשמחה הם מעניני עוה"ז. ב. מדוע רק אם יתבונן שקיום תומ"צ ממשיך עצמות יהיה כחדשים. הרי גם אם יתבונן בשכר שבעוה"ב יהיה לו חיות גדול בתומ"צ. ומבאר: כדי להיות כחדשים בכל יום הוא ע"י גילוי בחינה שלמעלה משינויים, אור הסובב שלמעלה מהתלבשות, "אנכי מצוך היום", גילוי העצמות שאינו בגדר גבול ובל"ג מחבר סובב וממלא, א. גילוי הסובב פועל בפנימי' האדם, ב. מחבר שינוי עם העדר השינוי. חיבור "חדשים" עם "בכל יום". ע"י יחוד סובב וממלא, הוי' ואלקים, מגיע אדם להכרה שעניני הגוף ששרשו משם אלקים הם רק עבור הנשמה ששרשה משם הוי', לזה כתב בלקו"ת דדוקא ע"י קיום תומ"צ באופן זה אין ענייני עוה"ז תופסים מקום לגביו. אבל כשמקיים תומ"צ בלי גילוי אור הבל"ג נמשך מזה השכחה וכו'. גלות שייך לשכחה "למה לנצח תשכחנו", זה קשור עם מ"ש בהפטרה "ידע שור קונהו גו' ישראל לא ידע עמי לא התבונן", האריז"ל מפ' על חטא העגל, הסיבה לזה היה מפני שלא התבוננו בעניינים שלמעלה מהעולם והיתה עבודתם בהגבלה. ביאור הצ"צ "זכור הוי' מה היה לנו", כאשר שם הוי' (מ"ה) נעשה אלקים (בגימ' לנו) העצה לזה היא "זכור הוי'", העבודה באופן של זיכרון. פי' הבעש"ט, ע"י גילוי מ"ה דהנשמה שלמע' מהתלבשות באים לעבודה דזכור למע' מהגבלה. כמו"כ "ציון" היא הנשמה למע' מהתלבשות, לא שייך בה שביה רק גלות ("ותאמר ציון עזבני ה'") הפדיה שלה במשפט, תורה. "ושביה", הנשמה שבהתלבשות היא בשביה בנה"ב ("ואד' שכחני") שייך בה שכחה והפדיה שלה היא בצדקה, כללות המצוות.

ר"ת אלול כולל "ודודי לי" ענין האהבה, ומאידך גיסא תוקעים בשופר לעורר חרדה, כי עיקר עבודת האדם היא יראה וקב"ע מלכות שמים משא"כ אהבה היא מלמעלה, אכן תק"ש באלול הוא לעורר יראה תתאה בתור הקדמה לר"ה שאז הוא יראה עילאה וגם כדי להמשיך מקיף כדי לתקן הפגמים שפגמו במשך השנה, יר"ת באה ע"י התבוננות באור אלקי שבערך העולמות, ויראה עילאה דר"ה, הוא, כי מאיר אלוקות שלמעלה מערך העולמות, לכן בר"ה מצווה לתקוע שופר משא"כ באלול לעורר יר"ת אינה מצווה. אמנם כדי להגיע מיר"ת ליר"ע צ"ל ביניהם אהבה זוטא ואהבה רבה. נמצא ד' מדרגות ומרומזים במשל: יוצאים לקבל פני המלך, יראה תתאה; מקבל בסבר פנים יפות, אהבה זוטא; ומראה פנים שוחקות, אהבה רבה; ובבואו להיכל מלכותו, יראה עילאה דר"ה. לכן צריך באלול גם אהבה "ודודי לי", ממוצע להגיע בר"ה ליראה עילאה. אך מעלה בביטול דאלול, כי יקר בעיני ה' החידוש שמתבטל גם בלי הרגש רוממות דאלקות, וגם שזה בדרך קב"ע נגד מציאות האדם, לכן גורם להמשכת מקיף עליון לתקן פגמים, ודוקא האדם שמושרש בעצמות יכול להמשיך גילויים אלו באלול גם אם תשובתו הוא על עוונות ופגמים ומזה מגיעים לגילוי דר"ה, לכן דודי לי הוא חלק מר"ת דאלול.

בילקוט מדמה פסוק "קומי אורי כי בא אורך" לפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". יש בזה ד' ענינים: חיים, מקור חיים, אורך ואור. חיים, ממלא כ"ע, מקור חיים, סובב כ"ע, שהוא מקור לחיים או שממנו נמצאו החיים. באורך, אוא"ס שלפני הצמצום, עצם האור והתפשטות האור, ובזה גופא, גילוי לעצמו וגילוי השייך לעולמות שהם השורש דסובב וממלא. למעלה מזה הוא תורה כפי שאינה בשביל העולמות כלל. נראה אור, הוא למעלה גם מ"אורך", השרש דישראל שלמעלה משרש התורה ומתגלה ע"י התורה. עפ"ז פירוש הפסוק "קומי אורי גו'": אורך, הוא אור הנשמה, "קומי אורי", הוא האור שמתגלה ע"י עבודתה בגוף, שהוא למעלה מאורך, אור הנשמה, והוא מאמר הקב"ה לכנס"י בזמן הגלות, שאפשר וצריך להיות "קומי אורי כי בא אורך", הן לאור הנשמה (אורך) והן שהנשמה מאירה את הגוף (קומי אורי).

"לך", בשבילך ובשליחותך, "אמר לבי", עבודה עם הלב, "בקשו פני", בקשה וחיפוש; פי' ב: "לך" במקומך, "אמר לבי", עבודה בלב עצמו, "בקשו פני", בקשה ותחינה. "בקשו פני" באלקות ובנפש, פנימיות השייך לחיצוניות, ולמעלה מזה "את פניך ה' אבקש". בנשמות: הארת הלב (יש לזה מנגד, "ושבית שביו") ועצמות נקודת הלב. באלקות: שם הוי' (משם שייך יניקה לחיצונים) ועצמות אוא"ס. עבודה עם הלב ("בקשו פני) ובהלב עצמו ("לך אמר לבי") בקשה ותחינה. ב' עניני המשל: מלך בשדה, אלול, הוא זמן מסוגל ביותר לעשות חרישה בקרקע לבבו ע"י המרירות. בהיכל מלכותו (ר"ה ויוה"כ). מעלת העבודה בהארת נקודת הלב שע"י נעשה חידוש בירור וזיכוך הגוף ונה"ב, מבשרי אחזה אלוקה, וגילוי אלקות בעולם הגשמי ונעשה עילוי באור עצמו. עד"ז מעלת מלך בשדה דאלול על מלך בהיכל מלכותו בר"ה ויוהכ"פ, שנעשה כלי טהור לקבל (א) שפע ברכה על כל השנה (ב) מעצמות א"ס (ג) לעניני גשמיים ע"י עבודה. באות ט' מאמר המוסגר: פירוש ב"מבשרי אחזה אלוקה", שבהבשר עצמו רואים את האלקות שבו. וכתורת אדמו"ר הזקן עה"פ "מבשרי אחזה אלוקה", שצריך שייערין דעם בשר אַז מי זאָל דערזעהען געטליכקייט [צריך לעדן את הבשר כדי שיראה דרכו אלקות]. דמזה שאומר שצריך שייערין דעם בשר (הסרת הדברים המכסים) מובן שעי"ז רואים האלקות שבהבשר עצמו. וכמובן גם ממאמר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עה"פ מבשרי אחזה אלוקה, קוק ניט וואָס ער איז אַ גולם, דעם גולם האָט מהוה גיווען עצמות א"ס ב"ה [אל תביטו בו שהו "גולם", הגולם הזה נתהווה מעצמות א"ס] דהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט.