מאמרי שנת תנש"א

ג' דרגות בלמעלה מהשתלשלות ("שמיני"): א. מילה וקודש הקדשים, ענינם מצוות, ואינו חידוש כי זה היתה מלכתחי' כוונת הבריאה. ב. תשובה, למעלה מתומ"צ, "המצוה הזאת אשר אנכי מצוך", בעל הרצון, אור חדש, מצד התורה יביא אשם, זדונות כשגגות, מצד הקב"ה (שג"כ מתגלה בתורה) יעשה תשובה ונעשים כזכיות. ג. יוכ"פ, עיצומו של יום מכפר, עצמות שלמעלה מבעל הרצון, נמשך ע"י תשובה ומתגלה בכניסת כה"ג לקדה"ק בהזיות אחת למעלה וז' למטה, אחת לפני ז', המשכה מלמעלה מהשתל' בהשתל'. "וכל אדם לא יהיה (גם דמות פני אדם) בבואו לכפר בקודש" אז מתגלה בחי' זו.

המשכת מקיף בפנימי פועל שינוי גם במקיף הרחוק, בישיבה בסוכה ממשיך מעצמות שלגביו אין חילוק בין מקיף לפנימי. כי בא לאחר התשובה דיו"כ שהאדם נעשה מציאות חדשה, שנתגלה התקשרות עצמית דעצם הנשמה בעצמות למעלה מכוחות הגלויים. לכן "בסוכות תשבו" בכוחות הגלויים, התשובה דיו"כ; "כי בסוכות הושבתי" אתעדל"ע, המשכה (פעולה) דעצמות אור א"ס; "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" במקיף הרחוק, מצד שרש ישראל בעצמות, בלי פעולה ושינוי. כי לא אדם הוא.

טל ומטר בתורה, פנימיות וגליא דאורייתא, לימוד לשמה ואינה ירושה לך. ולימוד אדעתא דנפשי' שנק' ירושה כי יורש אורות דתוהו. למעלה מזה מתנה, פנימיות שבפנימיות שלמעלה מהשגה, נמשך מצ"ע ללא עסק האדם. ירושה, יעקב עבדי, בירורים דחול: אינה ירושה לך, דרגת ישראל, בן, יחד שבטי ישראל; מתנה, בחי' ישורון, כבן שבמוח האב. אמנם בשמח"ת מתגלה בשם יעקב שרשה בעצמות, שם העצם דישראל עצמם. שהיורש עומד במקום המוריש, למעלה ממתנה שמצד רצון הנותן.

הקשר והשייכות בין פירוש הזהר שני חיי שרה, דילה הוו חיין עם פרש"י כולן שוין לטובה. כל אחד כולל את זולתו. תשובה מאהבה פועל גם על העבר עד כולן שוין לטובה, בכח הבחירה חפשית יכול להיות בינוני בכל עת ושעה, לכן דילה הוו חיין, שהחיים הם בידה ובכחה לשנותם; לאידך גיסא, ע"י דילה הוו חיין, המשכת ספירות במלכות, המשכת חיין עילאין בשרה, נמשך מעין גילוי דרדל"א ומתכלל ומתאחד כאחד, כולן שוין לטובה, לכן לא נזכר מספר שנים בשני חיי שרה, אחדות למעלה מהתכללות דמאה שנה, שהוא גם ל' יחיד, כתר, אלא ששם אינם במציאות, משא"כ בשרה, ענין המלכות האחדות הוא גם במציאות, דילה הוו חיין. אלא שגם המורגש הוא בביטול למעלה ממציאות. ע"ד תשובה שמוגבל בזמן ופועל על העבר למעלה מהזמן. קטע בהמאמר: זה שהתורה מספרת שכל שני חיי שרה הם שוין לטובה הוא הוראה ונתינת כח לכל אחד מישראל שכל שנותיו יהיו שוים לטובה. גם שנותיו שבעבר. ע"י תשובה מאהבה משנים גם את העבר. ע"י ענין דילה הוו חיין עילאין, נעשה כן גם בנוגע לחיים בפשטות, שהחיים הן שלה והיא נעשית בעה"ב עליהם, ועי"ז ניתן הכח לכל אחד מישראל שכל שני חייו (גם השנים שעברו) יהיו שלו ושהוא יהי' בעה"ב עליהם, ולכן בכחו שיהיו כל שנותיו (גם השנים שבעבר) שוין לטובה... ובכדי שהשמחה תהי' בהתגלות ואעפ"כ לא יבוא מזה להרגשת הישות, הוא ע"י שהוא בטל בעצם, שאז, גם המורגש שלו הוא בביטול... וע"י השמחה בעבודת ה' בכלל, ובפרט כשהשמחה היא בעבודת התשובה עצמה.. עי"ז מיתוסף עוד יותר בכח התשובה לשנות גם את העבר.

במדרש: הזריעה שזרע יצחק הוא אור זרוע לצדיק. בתדב"א: הזריעה היתה צדקה, זרעו לכם לצדקה. זריעת אור התומ"צ, אהבה ויראה דהנשמה בעשיית מצוה גשמית בעוה"ז; זריעה והלבשת שכל ומידות הנפה"א בנפה"ב, עי"ז נעשה "ויגדל האיש", בכללות. "וימצא מאה שערים", העליה בנפה"א, ב"פ חמישים שערי בינה, מסטרא דיובלא ומיובל עצמו; ה' מדות כלולות מיו"ד, ל"ך ה' הגדולה כו' כי כ"ל בשמים ובארץ. ע"י העבודה דזריעת כוחות נפה"א מתיקון בנפה"ב מתוהו, נמשכים ב' אופני מדות, תוהו ותיקון. "ויברכהו ה'", המשכה ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם. ומסיים: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד", ג' פעמים גדל. כנגד ג' הענינים דויזרע, וימצא, ויברכהו. ויגדל האיש היא ההמשכה שלפי ערך האתערותא דלתתא ("ויזרע"), שבכללות היא המשכת אור הממלא. "וילך הלוך וגדל" היא ההמשכה שלא לפי ערך האתעדל"ת ("וימצא"), שבכללות הוא המשכת אור הסובב. ולכן נאמר הלוך וגדל, דענין ההליכה היא באור הסובב שלמעלה מהשתלשלות. "גדל מאד" היא ההמשכה ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם ("ויברכהו ה'"), דבכללות הוא המשכת העצמות. ולכן נאמר "גדל מאד", דאמיתית ענין הבל"ג (מאד) הוא בהעצמות.

בפסוק מרומז הפדיה דכמה צדיקים, מכ"ש ג' הגאולות דרבותינו נשיאינו בי"ט ויו"ד כסלו וי"ב תמוז. אלא שיותר שייך לשיעור תהלים דיום יו"ד כסלו. במאמר דבעל הגאולה מדגיש שהפדיה בשלום היא בלא מלחמה כלל, כי כשישנם מנגדים אין זה אמיתית השלום. ע"ד שלמה שכל הגוים התבטלו לפניו. אלא דקאי על נפש דוד לעת"ל לכן נאמר פסוק זה על ידו. שלום זה היה בגלוי בגאולה דיו"ד–י"ט כסלו. גם לפנ"ז היה שייכות לזה לכן זכה ערב הגאולה להיות הילולא של אדמו"ר האמצעי כמבואר במאמרו "להבין ענין הילולא דרשב"י" שמבאר מארז"ל האי עלמא כבי הילולא דמיא, יחוד נשמה בגוף ע"י המשכת כח הא"ס, דוגמת יחוד איש ואישה, עי"ז נעשים בחי' מהלכים בתומ"צ שהם בעצמם הילולא. גילוי יחוד זה בצדיקים שהתעסקו בפנימיות התורה בעת הסתלקותם, וביום הילולא ע"י לימוד ועסק בפנימיות התורה מתגלה פנימיות בל"ג במציאות האדם ע"ד תחיית המתים. ג' דרגות בהילולא ג' ענייני פדה בשלום. דדוד, דהסתלקות וגאולת אדמו"ר האמצעי.

"שכל טוב לכל עושיהם" ולא נאמר 'לומדיהם'. עיקרה של תורה (הכוונה דתורה והתורה עצמה) הוא שיהי' עמה תשובה ומעש"ט. אף שהם ענינים שונים. איתא בזהר: לית מח' תפיסא בי' כלל אבל נתפס איהו ברעותא דליבא, היינו בקיום המצוות בהקדמת הרעו"ד. בהיות עצמותו ית' מובדל מכל ענין אינו תפיסא אלא ברצון שלו עצמו, קיום המצוות. אלא שצריך גם רעו"ד וביטול דקב"ע כדי שלא תסתיר מציאות האדם לגילוי עצמותו ית'. מארז"ל תכלית חכמה תשובה ומעש"ט ג' ענינים: חכמה, בן, מציאותו מהאב; תשובה, עבד, ביטול וקב"ע; מעש"ט, מצות שהם טובים ומאירים בהקדמת התשובה "שאין נרגש בו גם זה שהוא בטל להאדון, ומה שנרגש הוא רק רצון העליון". גם בלימוד התורה צ"ל ביטול דעבד כי בנשמה שתיהן כאחד. עיקרה של תורה שיהיה בה בעצמה ביטול דתשובה ומעש"ט. דבר זה מרגלא בפומי' דרבא, כי היה לימודו באופן של 'בשרא שמינא' שמודגש מציאותו של הלומד וגם אמר מילתא דבדיחותא וכו' לכן הי' מרגלא בפומי' מאמר זה שצ"ל ביטול דתשובה ומעש"ט בלימוד התורה. שייכות ג' עניני חכמה תשובה ומעש"ט לזמן אמירתו שבת שלפני י"ט כסלו, פדה בשלום נפשי (העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור) קטנתי מכל החסדים (גמ"ח ותפלה) ומכל האמת (תורה) ומתחיל בעסק (עבד) התורה (בן) חיבור שניהם אמיתת ענין פדה בשלום נפשי ע"י גילוי היחידה, משיח יחידה כללית.

שורש הטבע משם אלקים, דעת תחתון; ושורש הנסים – משם הוי', דעת עליון. וע"י הנסים הנמשכים בעולם – המשכת הגילוי שלמעלה מהטבע בטבע – נעשה החיבור דדעת תחתון ודעת עליון. הטעם שיש צורך בחיבור זה (דלכאורה הרי גם דעת תחתון הוא אמת): א' מג' הפירושים ב"טבע" הוא לשון מטבע, וקאי על הצורה והחיות האלקי שבעולם, הקשורה גם עם צורת החומר. והנה, התהוות חומר הנבראים היא מבחי' הדיבור (שעי"ז נעשים במציאות יש, להיותו לבוש הנפרד), והתהוות הצורה היא מבחי' הרצון (שעי"ז נעשים שייכים לענין הביטול, להיותו רק גילוי העצם). ונמצא, שגם הנהגה טבעית (השייכת לענין הצורה) היא מבחי' הרצון (אלא שבהנהגה טבעית הרצון הוא להנהיג את העולם באופן שהוא מציאות, ובהנהגה נסית – באופן שהוא כלא חשיב). והיינו, שישנם שני אופנים בדעת תחתון: שהמטה מצ"ע הוא מציאות (ועפ"ז דעת תחתון ודעת עליון הם הפכיים); ושמציאות המטה היא כדי לגלות הענין ד"למעלה מעלה עד אין קץ" (ועפ"ז בעצם מהותם דעת תחתון ודעת עליון הם ענין אחד – גילוי הענינים שבא"ס). וענין האמת שבדעת תחתון (ש"שניהם אמת") הוא באופן הב', ולכן גילויו הוא דוקא ע"י חיבורו עם דעת עליון. והיינו, שהשלימות דהנהגת הטבע היא דוקא כשנמשך בו הגילוי שלמעלה מהטבע. אמנם בפרטיות, גם הענינים ד"למעלה מעלה עד אין קץ" ו"למטה מטה עד אין תכלית" הם שני ענינים, וחיבורם (וכן החיבור דדעת תחתון ודעת עליון, טבע ולמעלה מהטבע) הוא ע"י ענין שלמעלה משניהם – ההמשכה מבחי' "אנת הוא חד".

שורש הנהגה טבעית מזיווג חיצוני דחו"ב, ושורש הנהגה נסית מזיווג פנימי דחו"ב. "ברוך שעשה נסים לאבותינו" (לשון רבים) המשכת הנסים הוא ע"י הרמה ועלי' ("ארים נסי") בחכמה ובבינה. ובפרטיות: א. מצד הבינה, כי בחיצוניות בינה נמשך רק ההשכלה שבחכמה ולא העצמיות שלה (ולכן היא דעת תחתון), משא"כ בפנימיות בינה מאיר גם עצם החכמה (ולכן היא דעת עליון). ב. מצד חכמה כפי שנעשית מקור לבינה (שנכלל בההרמה ועלי' דבינה) כי בפרטיות בחי' אין שבחכמה (כמו שנעשית מקור לבינה) היא ע"ד דעת תחתון, ובחי' יש שבחכמה (שלמעלה מלהיות מקור לבינה), היא עיקר הענין דדעת עליון. ג. מצד עצם החכמה, כי בדעת עליון גופא ב' אופנים: שהמטה הוא אין מצ"ע, ושהמטה הוא אין כדי לגלות שאוא"ס הוא "למטה מטה עד אין תכלית". חיבור ב' ענינים אלו – ע"י שבטבע עצמו ישנו ענין הביטול (בב' אופנים: לגבי החיות שבו - הוא כלי לשינוי בצורתו ותכונתו, ולגבי התהוותו יש מאין - הוא כלי לשינוי עצם מציאותו), וע"י שבהלמעלה מהטבע יש דוגמת טבע ("שעשה נסים" ל' רבים, נסים שלמעלה מהטבע ונסים המלובשים בטבע, ובכאו"א מהם גופא – ב' סוגים, כנגד ד' אותיות שם הוי').

בפשט, יהודה (מלכות) למטה מיוסף (ז"א) ומבקש שישפיע לו. ברמז, יהודה ויוסף שוה, (ויגש אליו יהודה ס"ת שוה). לעת"ל, יהודה למעלה מיוסף. תורה גם לאחר ירידתה למטה היא אלקות. שכל אנושי וחכ' דאצי' בשוה ממש. משא"כ תפילה אף ששרשה למעלה מהשתלשלות, צ"ל המשכה למטה. גם כשאינו ניכר (כמו בתפילת יחיד) יש המשכה בהעלם, וגם זה יתגלה כשיתעוררו לתשובה ויבטלו המסכים. בכח הציבור ושלוחי ציבור שרבי מעמיד לפני התיבה (כמעשה דחייא ובניו) לפעול על כל ישראל ולבטל כל המסכים. מעלת התורה בתפילה ("אדני שפתי תפתח") התלבשות אוא"ס מלמעלה מעלה עד אין קץ (תפילה) למטה מטה עד אין תכלית (תורה). בקשת יהודה "בי אדוני" חיבור דעת-עליון בדעת-תחתון, תורה ותפלה, ז"א ומלכות, לעת"ל יתגלה מעלת המלכות, דעת-תחתון עולה על ד"ע. תפילת ר"ח ובניו בשליחות ובכח רבי: "איתא בגמרא, כששמע רבי מאליהו הנביא שר׳ חייא ובניו הם דוגמת האבות, העמיד אותם רבי לפני התיבה, אמר 'משיב הרוח' ונשיב זיקא, 'מוריד הגשם' ואתא מיטרא, כי מטי למימר 'מחי׳ המתים' רגש עלמא. וצריך להבין, דר״ח ובניו היו מתפללים בכל יום, ואעפ״כ ההמשכה שע״י תפלתם היתה דוקא כשהעמיד אותם רבי לפני התיבה .. דע״י שהעמיד אותם רבי לפני התיבה ונעשו שלוחי ציבור דכלל ישראל, שברו (ע״י תפלתם) את המסכים. דנוסף לזה שהציבור שהיו בשעת תפלתם כולם התעוררו מאד, הנה גם המסכים מצד אלו שלא היו שם ולא נתעוררו, שברו ר״ח ובניו ע״י תפלתם, מכיון שתפלתם היתה בתור שלוחי ציבור דכל ישראל, גם של אלו שלא נתעוררו. "וי"ל הביאור בזה, שע״י שרבי העמיד אותם לפני התיבה ועשה אותם לש"ץ דכל ישראל, פעל זה על כל ישראל (גם על אלו שלא ידעו כלל מכל הענין) שיהיו נגררים אחרי הציבור שהיו בשעת תפלת ר״ח ובניו, ומכש״כ אחרי ר״ח ובניו עצמם (הש"ץ), ולכן, ההתעוררות דהציבור שהיו בשעת התפלה, ותפלתם של ר״ח ובניו, פעלו בפנימיות על כל ישראל, ועי״ז נתבטלו המסכים.

גילוי שם הוי' במ"ת, מדת אמיתית שלי, הארה. לעת"ל ע"י גילוי פנימיות התורה יתגלה הוי' דלעילא למעלה ממנה. בריאת העולם היה בא-ל שד-י, שאמר לעולמו די, בדרך העלם והסתר, ולאברהם האיר בגלוי אור השייך לכלים וגבול, ע"ד נסים המלובשים בטבע ואינם מדת אמיתית שלי. במדרגת השראת השכינה במקדש ב' דעות: לרמב"ם, אינו בהתלבשות שהיא ירידה; לרמב"ן וכן ההכרעה בחסידות, התלבשות אינה ירידה כי ע"י נגלה אור הבל"ג. וי"ל שבחיצוניות היה ירידה ובפנימיות נגלה אמיתת הבל"ג. כך גם בנס המלובש בטבע, שבחיצ' שרשם באור השייך לעולמות ובפנימיות מגלה אמיתת אור הבל"ג המושל ושולט על הטבע, אלא שגילויו הוא בנס שלמעלה מהטבע. כך לאבות ניתן בשם שד-י גם שם הוי' והיה הבל"ג אצלם בהעלם (לא נודעתי, לא ניכרתי) משא"כ הבריאה ענינה העלם והגבלה ורק הכוונה בשביל הגילוי. לעת"ל יתגלה פנימיות הנס המלובש בטבע שלא יעלים על הבל"ג, למעלה מהמדה, ועתה הוא במדת אמיתית, לשון מדידה והגבלה.

רגלים נקבעו בזמני גמר הצמיחה ואסיפת התבואה. פסח באביב גמר השעורים, שעור-ה', ענין היראה; חג השבועות, צמיחת וקציר חטה, בגימ' כ"ב, אותיות התורה. בזריעה דמצות בישראל ב' ענינים: גילוי כח הצומח בארץ, בירור הגוף ונה"ב; ריקבון הגרעין, ביטול וקב"ע. תורה אינה אמצעי לפעול בעולם, וגם לא ביטול דקב"ע, אלא האדם נעשה חד עם התורה. חיטה מוכרחת לאדם, גם תורה יש בה צורך לקיום מצות. אבל אילן מצמיח פירות הוא לתענוג, מרמז לתורה מצד עצמה, ומזה נמשך תענוג גם בעבודה דקב"ע, כי נרגש באדם שכל מציאותו הוא להשלים הכוונה העליונה. כל העולמות תלויים בדקדוק מצוה אחת, היינו כח התורה שבמצוה, דוגמה לענין העלאה והמשכה שבמצוה, קרבן ותפילין, הממשיכין מתורה שלמעלה מהעולם ונרגש למטה. כמבואר באגה"ק ד"ה דוד זמירות קרית להו. ר"ה לאילן בט"ו בשבט מורה על שלמות התענוג "שביום זה נמשך נתינת כח על כל השנה בנוגע לעסק התורה, שלימוד התורה יהי' בשקידה ובהתמדה, ושהתורה שלומד תהי' התענוג והחיות שלו .. ונתינת כח שגם כל הענינים דעבודת האדם יהיו מתוך תענוג .. וזהו שר"ה לאילן הוא בחמשה עשר שבו הוא שלימות הלבנה, ולא כג' ראשי שנים הראשונים שהם בר"ח שאז הלבנה היא רק נקודה .. שמורה על ענין הביטול, והתענוג שבעבודת ה', ובפרט התענוג דתורה, הו"ע השלימות".

הירידה בראש דנשמה, אהבה שלמעלה מהשכל אינה מאירה בכוחות הגלויים. הירידה בקרן שלמעלה מהראש, עצם הנשמה, כי לא השלים הכוונה דהירידה למטה. הכוונה בהמשכה למטה (חסד) ובהעלאה דקרבנות (זבח) הוא לצורך המשכה שאח"כ, נסכים. גמ"ח ותפילה, המשכה והעלאה, כנגד תמידין תקנום, המשכה לאח"כ. כפרה ע"י גמ"ח ממשיך רצון חדש מלמעלה. ע"י תפילה מבטל הפגם. ב' ענינים בכי-תשא, הרמה והגבהה בראש ע"י נתינת כופר נפשו לצדקה, המשכה. הרמת קרן ישראל למעלה מהראש ע"י לקיחת משה מהם כופר לצדקה.

משכן סתם ומשכן העדות. שכינתא עילאה ושכינתא תתאה. מלכות ובינה. מ"ע ומל"ת. ו"ה י"ה. עבודת הלב, לזולת, ועבודת המוחין, לעצמו. נגלות ונסתרות. עבודת הצדיקים ועבודת התשובה. בתשובה גופא תשובה תתאה, על תומ"צ ותשובה תתאה, ביטול במציאות. "אשר פוקד ע"פ משה", ביטול במציאות, משה שבכאו"א, משכן העדות. אז גם משכן סתם הוא באופן נעלה יותר. פקודי ל' פקידה ויחוד. כפרת חטא העגל, גילוי עצם הנשמה ע"י תשובה גם קיום תומ"צ למעלה מהגבלה. לכן בזמן החורבן כרובים מעורין זה בזה, פקידה ויחוד בהעלם, כי נתמשכן ביהמ"ק לצורך היחוד דלעתיד שאז יהיה זה בגילוי. החודש

הגורל למעלה משכל ורצון, בחי' בעל הרצון, גילוי אוא"ס שלמעלה מסדר השתל', שייכות פורים ויוה"כ, תשובה דפורים למעלה מיו"כ. מחשבת המן דלמעלה מהשתל' כחשיכה כאורה. אחשורוש, אחרית וראשית שלו, והושחרו פניהם של ישראל; "חש" מלשון שתיקה שלמעלה מדיבור, ולמטה מדיבור. הנס דפורים היה מצד הבחירה גם הגורל בבחירת העצמות, ואוהב את יעקב דוקא. ומתגלה ע"י מס"נ מצד עצם הנשמה.

נתנאל בן צוער נשיא לבני יששכר זכה בעצת נשיאים מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב תחילה, תלמוד גדול. מ"מ שבט נחשון בן עמינדב נשיא לבני יהודה הקריב תחילה, כי המעשה בפועל גדול, רמז בשמו נתנאל, שהתורה ניתנה לו במתנה, בן צוער, הכלי לתורה הוא ביטול. נעוץ תחילתן בסופן, מעשה האדם נעוץ בתענוג המורכב; סוף מעשה עלה במח' תחילה, המעשה עצמו מגיע לתענוג הפשוט. עשיית האדם שמלביש כוחות נפשו במעשה, שרשו בגילוי הנפש שם הכוחות הם למעלה מהמעשה עצמו ששרשו בעצם הנפש ושם המעשה גדול מהכח. החידוש דמ"ת שהקדימו נעשה לנשמע וכן בעשיית המשכן וקרבן נשיא שבט יהודה (מעשה, מצד הביטול שבו) שנמשך עצמות שלגביו המעשה גדול מכל הכוחות. בשורש המעשה בעצם הנפש אין מקום למציאות חוץ מהנפש. "וביום השני", לאחר ביטול דיהודה, נמשך הביטול גם בתורה דיששכר "הקריב נתנאל בן צוער". תשל’’ג

ג' ענינים בפסוק "חצרך, ביתך, היכלך", ג' מדרגות ביטול: חצרך, הוא דירת בעלי חיים, חצר שאינה מקורה לבהמות שנבראו מהעפר, הוא נפה"ב דגסות, מדרגות תחתונות דנוגה. וחצר מקורה לעופות שנבראו מהרקק, נפה"ב בדקות, נפש השכלית, מדרגות עליונות דנגה. נפש השכלית (עופות) צריכים שמירה יתירה, כי בכוחם לפרוח באויר, להשיג עניני אלוקות, לכן צריכים קירוי גג, אלוקות שלמעלה מהשכל, כדי לשמרם, לברר את דקות הרע שבה. מ"מ חצר מקורה היא כרמלית, רק מדברי סופרים, כי שמירת הגג הוא בנוגע לכוחות פנימים ולא בנוגע למעשה שהוא העיקר. חצר אינו דירת אדם, כי גם לאחר שבאים לביטול אינם אלא ביטול היש בלבד, ביטול דעולמות יצירה ועשיה. אבל ביתך, הוא דירת אדם, ביטול דנפש האלקית המתלבש בנפש השכלית ונפה"ב, ביטול במציאות מצד השגה, ביטול דעולם הבריאה. למעלה מזה, היכלך, ביטול נפש האלקית בעצמה, ביטול במציאות עד שאין גם אפשרות המציאות, ביטול דעולם האצילות. אומרים פסוק זה קודם למילה, כי לאחר שלימות ההשתלשלות באים לגילוי למעלה מהשתלשלות, מילה שניתנה בשמיני.

הכוונה בירידת יוסף למצרים "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם", ללקט ניצוצות קדושה ולהקל עול הגלות מישראל, גם בענין הכפרה על החטא אמר להם "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם" כי יש בהם כוונה לתשובה. אבל מכירת יוסף לעצמה היה דבר רצוי כי "וישמני לאב לפרעה". ואותה אנו מבקשים "מי יתנך כאח לי" כיוסף עם אחיו, אף שגרמנו לגלות וצער הנשמה והשכינה, מ"מ יתן לנו הטוב וימחול לנו ויתגלה הכוונה פנימית, מעלת התשובה, המשכת אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות. תחילת העבודה (ניסן) בריחה מהרע, אתכפיא, גילוי נעלה יותר. העבודה להשלים הכוונה דירה בתחתונים (אייר) אתהפכא, גילוי בפנימיות יותר. גדולתי למעלה מגדולתכם, ענווה וביטול דצדיקים אינו שולל מציאותם. קדושתי למעלה מקדושתכם, ביטול דתשובה, אביון שאין בו מעלה כלל. אמנם התכלית הוא בהתכללות שניהם "כיוסף לבנימין".

ביטול הלבנה ("יפקד מושבך") מגיע לכתר ונמשך יחוד שמשא וסיהרא ("ונפקדת"). "ויאמר לו יהונתן", המשכת מלכות דאצי' להיות מקור לבי"ע (ע"ד קרי"ס הפך ים ליבשה) הוא תחילת ההפטרה, הכח ל"מחר חודש ונפקדת". כסדר החדשים, "ויאמר לו יהונתן" - ניסן, יצי"מ. "יפקד מושבך" - אייר, ספה"ע, "ושלשת ותרד מאוד" - עבודת הבירורים. "ונפקדת" - סיון, מ"ת. הטעם לאמירת "למנצח בנגינות" בספירת העומר, מדבר בבירור העמים לעתיד שגורם תוספת בישראל ("אלקים יחננו ויברכנו") בירור נה"ב בספה"ע גורם עילוי בנה"א. עיקר הגילוי דתומ"צ בזמן התחיה נשמה בגוף דוקא, בחירת העצמות בגוף, רכוש גדול דלעתיד, מעלת הכלים בשרשם למעלה מאורות. ירידת הנשמה לגוף להחיותה מצד מעלת שרשה, כמו"כ הגילוי דיצי"מ נרגש מעלת הבירורים ("יפקד", ספה"ע) ומעלת הגילוי שלאחריו, ("ונפקדת", מ"ת).

ב' דרגות ב"גל גו' נפלאות" שבתורה בל"ג בעומר: רזין, נשמתא דאורייתא, תורת רשב"י במשך ימי חייו; רזין דרזין, נשמתא לנשמתא דאורייתא, הענינים שגילה ביום הסתלקותו. הלשון "גל עיני", ולא 'גל נפלאות', כי עיקר הכוונה היא שהגילוי יהיה מצד האדם, תחתונים יעלו למעלה, כמו שהיה במ"ת הנגלית, ל"ג בעומר הוא מ"ת דפנימיות התורה. הצ"צ מביא פירוש השל"ה שנפלאות מתורתך הם כוונת המצוות, כי עליית התחתון מודגש בעיקר בקיום המצוות, משא"כ לימוד התורה הוא בעיקר עליונים ירדו לתחתונים. הבקשה היא שנראה נפלאות מתוך הנגלה ("מתורתך") כך גם מכוונות ע"פ הפשט שבמצוות. קשור לפסוק "עד הגל הזה", המחיצה בין עליון לתחתון שנתברר ע"י רשב"י, שנעשה מתחילה באופן של גל שאפשר לעבור אותו ולא באופן דחומה. וע״י לימוד והפצת תורתו של רשב״י, ובפרט כמו שנתגלתה בתורת החסידות באופן דיתפרנסון, הבנה והשגה, ועד שהשכל דהאדם הלומד נעשה חד עם הענין שלומד, "גל עיני", שראיית הנפלאות דתורה היא מצד האדם עצמו, זוכים לגילוי פנימיות התורה לע״ל, שהגילוי אז יהי׳ נוסף על מצד מלמעלה אלא שזה יהי׳ ענינו דהעולם.

מבאר ענין התעוררות כח הרצוא בנש"י שנתעלם ע"י ירידתם לגוף, שהוא ע"י אהרן, ענין התורה, שמירת נר הנשמה ע"י נר תורה, לא רק שאינו עובר על ציויי התורה, אלא מקיים תומ"צ בביטול וקב"ע שהיא ירושה מהאבות, לא רק נשמות דבי"ע שהגוף ונה"ב מסתירים, אלא גם נשמות דאצילות, הגם שהם בשלימות הביטול, אבל אינם בטלים במציאות לגמרי, רק ע"י קיום מצוות בטלים לגמרי. גם לפני מ"ת היה האבות בבחי' מרכבה, 'דבר גדול' זה מעשה מרכבה, עליית האדם דאצי' למדרגת "לא אדם", מ"מ החידוש דמ"ת בהלכות שהם 'דבר קטן' ע"ש הביטול לאוא"ס וממשיך ביטול בלומד, "תען לשוני אמרתך", ביטול שאינו שולל את המציאות אלא אדרבא זה גופא הוא מציאותם, הגם שהם בביטול, מ"מ 'אני משמר את נרך', שלהבת עולה מאליה. היינו, שלימוד התורה וקיום המצוות הוא בביטול וביחד עם זה גם בחיות ובשמחה. וכיון ששמחה פורצת גדר, לכן, ע״י שמחה של תורה ושמחה של מצוה נמשכים כל הענינים הרוחניים והגשמיים בלי הגבלות.

ככל שהנס מלובש יותר בטבע שרשו נעלה יותר. שרשם מהתפשטות וגילוי אוא"ס, למטה מטה עד אין תכלית, לכן גם בבואם למטה הם למעלה מגילוי. לעת"ל "אראנו נפלאות" גם הניסים שהם מבחי' לבדו ואין בעל הנס מכיר בניסו, יהיו אז בגילוי (הצ"צ); גם נס שלמעלה מהטבע יתגלו באופן דראי' ויתלבש בטבע (אדמו"ר האמצעי). לב' הפי' הטבע יהיה כלי ללמעלה מהטבע. הכלי לזה ביצי"מ שהתחיל עבודת הבירורים, לכן "כימי צאתך" לשון רבים, העבודה בכל הימים מאז יצי"מ עד לגאולה העתידה. ויומשך גם לעת"ל שנזכור את יצי"מ אז.

מאמר עמוק בענין העלאת מ"ן דהספירות לאוא"ס לפעול ע"ס הגנוזות שימשכו למטה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" אתעדל"ת דאדם התחתון אתעדל"ע מאדם העליון. לגלות הפנימיות והפשיטות דאוא"ס (כמים) עד לעצמות אא"ס שלמעלה מהאור. ע"י העבודה דבירור וזיכוך נה"ב פועל בירור וזיכוך כל הפרסאות ומחבר אדם התחתון עם העליון. החידוש דמ"ת, המשכת העצמות ע"י העבודה דבכל מאודך, וביטול המחיצה ע"י בירור הנה"ב.

'נפלאות' מסדר אמירת והגהת מאמר זה: א. במאמר זה מבאר ענין "רעיא מהימנא" באופן נפלא ביותר, ענין משה "רוען של ישראל" שהוא עניינו העצמי, יותר משאר עניניו. ולהעיר, בלקו"ש חלק יח (שיחה א) מופיע שיחה מאותה התוועדות ובו מבאר ענין "לך אני מגלה טעם פרה" עניינו של משה חכמה ומס"נ, באופן שונה מהמבואר במאמר כאן. ב. דבר פלא נוסף קשור לסדר אמירתו והגהתו. אמירת המאמר היתה בהתוועדות ש"פ חוקת-בלק שחל בי"ב תמוז. במוצ"ש היתה התוועדות נוספת לכבוד י"ב תמוז ושם (קרוב לסוף ההתוועדות) היה מאמר ד"ה תפילה למשה. אבל כשיצא לאור מוגה ב"קונטרס י"א ניסן" היו להיפך. שקודם הגיה את המאמר תפלה למשה לרגל י"א ניסן שנת התשעים, ואח"כ י"ל מוגה מאמר זה לרגל י"ב תמוז. לכן יתכן ללמוד את שניהם באיזה אופן שיהי', כך שאחד מהם יכול להחשב כהקדמה ויסוד להשני ואחד מוסיף ביאור בשני. או שאחד הוא בהשכלה והשני בעבודה. והבוחר יבחר, ותן לחכם וחכם עוד.

משמעות הכתוב, שלאחר הקץ לא יהיה שייך כלל חושך הגלות כי יתגלה אור בלתי מוגבל. כדי לקרב גילוי אור זה ולמהר עוד יותר את הגאולה העתידה הוא ע"י לימוד בתורה בענין האור. כמו כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע שדרש בת"ב (עדר"ת) בענין האור. אור הוא אין וביטול, כי אור מעין המאור, ויש ג' מדרגות בביטול זה: א. מצד-עצמו, מגלה רק מציאות המאור ולא מהותו ומתלבש בכלים, בינה. ב. מצד הרגשת מקורו למעלה מהתלבשות אבל בגדר התלבשות, חכמה. ג. מצד טבע העליה ורצוא למעלה מגדר התלבשות. כתר. ובעבודה הוא: א. ביטול דהשגה מיוסד על אמונה, נמשך במציאותו. ב. ביטול דאמונה, למעלה ממציאותו אבל נרגש. ג. ביטול דמס"נ, למעלה ממציאותו לגמרי. מדרגות א-ב הרצוא הוא לא להיות חוץ ממקורו, כי העולמות תופסים מקום לגביו, אור זה אינו מבטל לגמרי את החושך. אבל מדרגה הג' הרצוא הוא להיות כלול במקורו, מבטל את החשך לגמרי. 'קץ בראש', האור שאינו בגדר יהי' שייך לעולמות ועי"ז 'קץ בסוף', ביטול החושך ע"י הגאולה גם בגדרי העולם שיהיה כלי גם לאור זה ותושלם הכוונה דדירה בתחתונים שהתחתון מצד הגדרים שלו יהיה דירה לו ית', לעצמותו.

'ברכה' היא המשכה מעלמא דאתכסיא (בינה, גילוי הוי' דלעילא, סובב) לעלמא דאתגליא (מלכות, הוי' דלתתא, ז"א) "אל תקרי מה אלא מאה" שגם במ"ה (מלכות, ממלא) יומשך מאה (סובב) ע"י הוספת א', עתיק שלמעלה מסובב, ע"י עבודה דבכל נפשך הכולל כל כוחות הנפש, מוחין ומדות, נסתרות ונגלות, סוכ"ע, ומ"מ יורגש גם בפנימיות נר"נ ע"י מס"נ, יחידה, לכן תקנו מאה ברכות לאחר שמתו כל יום מאה נפשות, כי גילוי כח המס"נ, יחידה שממשיך מעתיק, הוא ע"י העלמות והסתרים. האהבה דבכל מאודך כמו שהיא בציור דאהבה היא גילוי עצם הנשמה כפי ששיכת לגילוי, אמנם ע"י מס"נ הוא גילוי עצם הנשמה שלמעלה משייכות לגילוי, וזהו "מה ה"א שואל מעמך", גילוי הביטול דמ"ה ביטול עצמי מצד עצם הנשמה בב' אופנים; ע"י זכירת ענין המס"נ, גילוי עצם-הנפש שלמעלה משייכות לגילוי; ע"י מאה ברכות, חיבור חי' עם נר"נ. "וע"י שישראל ממלאים בקשת הקב"ה לגלות המ"ה דנשמה .. עי"ז ימלא הקב"ה בקשתם של ישראל הן הבקשה הכללית והעצמית אחת שאלתי כמו שהיא מצ"ע, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, וגם כמו שנמשכת בכו"כ פרטים (לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וכו') והקב"ה נותן לכאו"א מישראל כוח"ט לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות למטה מעשרה טפחים".