מאמרי שנת תשנ"ב

"ויתרון ארץ בכל היא", המשכת בחי' כל, יסוד, סיום האצילות, בארץ, היינו כללות העולם וחיצוניות המלכות. המשכה זו מתחלקת לג': המשכת יסוד עצמו; המשכת נ' שערי בינה ביסוד; המשכת כתר, סובב. בשרשו באוא"ס הוא החילוק בין אור הגבול שורש הממלא לאור הבל"ג שורש הסובב. "מלך לשדה נעבד", מלך היינו תפארת הממשיך פנימיות הכתר מלמעלה מהשתל' ומסובב ע"י קיום המצוות ונמשך אור חדש שלא האיר גם לפני הצמצום לשדה, ג"ע, ולשרשו בפנימיות המלכות לצורך השלמת הכוונה דדירה בתחתונים ע"י עבודת ישראל. המלך נעבד כביכול לעבודת השדה לדירה בתחתונים. סדר ההמשכה: מאה שנה (פנימיות הכתר) עשרים שנה ושבע שנים (מוחין ומדות) נמשך תחילה לשדה (פנימיות המלכות) ואח"כ לארץ (חיצוניות המלכות) ומגיע עד לשני חיי שרה (בי"ע) ונעשה עילוי בהמלך עצמו (כולן שוין לטובה). סיום המאמר: "בקרית ארבע היא חברון", דלאחרי המשכת בחינת מאה שנה בבי"ע, נמשך גילוי זה בגוף הגשמי שמחובר (חברון) מארבע יסודות, ועי"ז מיתוסף בהחיבור דהנשמה והגוף לאריכות ימים ושנים טובות, תורה ומצוות יארן, חסידישע יארן, ובאופן דהרחבה עד למרחב העצמי, והולכים לקראת משיח צדקנו.

ע"י ביטול, "יפקד מושבך", נמשך הזיכרון דלמעלה, "ונפקדת". "מחר חודש", ביטול הלבנה בער"ח ממשיך אור חדש מהשמש ומולד הלבנה. המשכה למעלה משייכות לעולמות עד שהם זיכרון בלבד (ונפקדת) ע"י ביטול (יפקד מושבך). ג' דרגות אתעדל"ע, העליונה באה לאחר שלימות העבודה. בר"ח נמשך השמש (ז"א) ללבנה (מלכות) לא רק על "ונפקדת" בר"ח, אלא גם "יפקד מושבך" בער"ח, ביטול המלכות עצמה. העלאת התחתון צריכה להמשכה שתעורר אותה ותגלה את כוחה. ההעלאה היא פעולה נמוכה ולא נעשית מצד עצמה ולא רואים את כוחה, וצריכה המשכה שתעורר אותה לכך. כמו כן מלכות, הספירה התחתונה, צריכה את ז"א גם בשביל עצמה. "יצחק (העלאה) בן אברהם" (המשכה) העלאה עצמה באה ע"י קדימת ההמשכה, "אברהם הוליד את יצחק", הוליד ל' פועל יוצא שנותן את כח התולדה ביצחק, שהכח שבהעלאת המטה להגיע למעלה נמשך (מתגלה) ע"י ההמשכה מלמעלה (שלפני ההעלאה). מעלת העלאה דמלכות לגבי ההמשכה דז"א היא ההעלאה עצמה, עתה שהעיקר הוא הגילויים, מדגישים את מעלת הגילוי שנמשך על ידי ההעלאה. אבל לעת"ל יתגלה השורש הנעלה שלה, גילוי אור חדש שלא האיר גם קודם הצמצום, חידוש הכי עליון בכל הענינים, בישראל – שהם עתידים להתחדש כמותה, בתורה – תורה חדשה מאתי תצא, עי"ז חידוש גם בבריאה – שמים חדשים וארץ חדשה. וממשיך הכתוב, "כן יעמוד זרעכם ושמכם", שגם לע"ל, כשיהי' שמים וארץ חדשים יהי' עומד וניכר העבודה דישראל עכשיו, שעל ידה נעשה החידוש. והקב"ה ישתעשע (וועט זיך צאצקען) עם ישראל, שעל ידם נתמלא הכוסף והתשוקה שלו להיות לו דירה בתחתונים.

כאשר מבטל רצונות הנה"ב ע"י גילוי אור מלמעלה, אהבה למעלה מטו"ד, בחי' יחידה, אין צורך במלחמה. חיבור ב' שלום, ב' אופני בירור, מלמעלה למטה מבטל המנגד, ומלמטה למעלה, נהפך לאוהב. ת"ח העוסקים בתורה (מלמעלמ"ט) "וכל בניך", בביטול, "לימודי ה'", נעשה "ורב שלום בניך", שלימות הכולל גם מעלת העליה מלמטלמ"ע, סולם דתפילה, ונעשה חיבור והמשכת והעלאת סובב וממלא, הוי' ואלקים, שכל אחד כלול משניהם. קטע במאמר: "כשלימוד התורה אינו באופן זה, אז, (נוסף לזה שאינו מביא שלום בעולם) אפשר שיביא לפירוד הלבבות, היפך השלום. כי כשחסר אצלו ההרגש שהתורה היא תורת הוי', אזי, הוא מחזיק טובה לעצמו שלמד תורה הרבה ונעשה מציאות יש שמחזיק את עצמו לאיש המעלה ואדם חשוב, וזה גורם לפירוד הלבבות, כי מצד הישות שלו הוא חושב שכל מה שהזולת אומר או עושה הוא בכדי לנגד אליו. וכהסיפור (המובא בהמאמר) שאחד (בר דעת גדול בהשכלה) בא להצ"צ על יחידות והתאונן אַז מ'טרעט אויף מיר אין בית מדרש, וענה לו הצ"צ, דו ביסט זיך מתפשט איבער דעם גאַנצן בית מדרש, איז וואו יענער טרעט איז אַלץ אויף דיר. "וי"ל, דזה שמביא בהמאמר שהטענה שלו היתה שדורסים עליו בבית מדרש, דהגם שבימ"ד הוא מקדש מעט, דהשראת השכינה שבמקדש מעט היא מעין השראת השכינה שבבית המקדש, מ"מ, גם שם היתה התפשטות הישות שלו. ומדייק בהמאמר, דזה שהתאונן לפני הצ"צ שדורסים עליו הי' בהיותו ביחידות, דענין היחידות הוא התקשרות היחידה של זה הנכנס ליחידות עם היחידה של האדמו"ר שאליו נכנס, ואעפ"כ, גם בהיותו ביחידות הי' אצלו ההרגש שדורסים עליו. ולכן מביא בהמאמר פרטים הנ"ל דהסיפור, בכדי להדגיש שע"י השכלה לבד, בלי עבודה, אפשר להיות התפשטות הישות גם במקדש מעט ואפילו כשנכנסים ליחידות, דמזה מובן ההכרח בענין העבודה. "ולאח"ז אמר לו הצ"צ פירוש הכתוב "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", און (בחולם) הוא כח ועוז, ופירוש איש און הוא איש חזק בדעת עצמו. וזהו יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, דכשם שיעזוב רשע דרכו הוא דבר שמוכרח, דבלי תשובה א"א לגשת אל הקודש, כן מוכרח שהאיש און יעזוב את מחשבותיו (המחשבות דישות).

"יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה", "יברכו כה", המשכת גילוי אור במלכות ממקום שאין שייך בו אלא הודאה בלבד (והיינו שיש בה הן המעלה דתפלה – המשכת רצון חדש, והן המעלה דברכה – שהיא בדרך ציווי), בדוגמת ההמשכה שע"י תורה. והמשכה זו היא ענין החסד – השפעה בריבוי שלמעלה מריבוי החסרון, דהיינו המשכת גילוי אור שלמעלה משייכות למלכות (משא"כ צדקה ענינה מילוי החסרון, המשכת הגילוי השייך למלכות), פנימיות הכתר, עשירות. שלימות ענין העשירות בימי שלמה, שהאיר גילוי נעלה ביותר, עד שנמשכו אליו גם הניצוצות שבמקומות הרחוקים, בירור שבדרך מנוחה שעי"ז מתבטל המנגד בתכלית. וזוהי מעלת הגילוי דבית-המקדש על הגילוי שהי' במשכן, שאז הי' הבירור בדרך מלחמה, ולכן גם לאחרי הבירור נשארו מנגדים. ונוסף לזה ישנו ענין החסד שלמעלה גם מעשירות, שהוא ההמשכה מבחי' פנימיות עתיק (א"ס שברדל"א, שהוא עיקר הענין דעתיק, ובכללות הוא עצמות אוא"ס) שתהי' לעתיד לבוא, למעלה מההמשכה שהיתה בימי שלמה. ולכן יומשך הגילוי גם למטה יותר, במלכות דמלכות (כח הפועל בנפעל), ועד למטה בעוה"ז הגשמי. ב' טעמים שהמשכה זו היא ע"י "חסידיך" דוקא: א. מצד הביטול שלהם, ב. מצד ענין החסידות, שהכחות הטבעיים נעשים כחות אלקיים. ולכן אין צורך בציווי על המשכה זו (אף שהיא בדרך ברכה, שהיא ע"י ציווי), כי ענין הציווי הוא רק כשהעולם הוא מציאות לעצמו, ולא כשנמשך גילוי העצמות. וזהו "פדה בשלום", שהפדי' דלעתיד היא בתכלית השלום, ולכן "כי ברבים היו עמדי", שגם אלו שנמצאים בבחי' רבים מתאחדים בתכלית. ופדי' זו היא ע"י העסק בתורה (פנימ' התורה) ובגמ"ח ובתפלה בציבור (המשכת פנימיות הכתר).

"יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה" המשכה ממקום שאין שייך בו אלא הודאה בלבד (יש בה מעלה דתפלה, המשכת רצון חדש, והמעלה דברכה, דרך ציווי). ונמשך בכח "חסידיך", כי אמיתית ענין ההודאה הוא בפנימיות עתיק, שהו"ע החסד [למעלה מצדקה (שנמשך ע"י צדיקים) הנמשך מחיצוניות הכתר (אריך), למעלה גם מעשירות (שנמשך ע"י ישרים) המשכה מפנימיות הכתר (עתיק)]. השינוי בהשתל' ע"י המשכה מאריך (צדיקים) דרך שליטה וממשלה על סהש"ת; ע"י ההמשכה מעתיק (ישרים) בדרך פעולה בסהש"ת גופא; וע"י ההמשכה מפנימיות עתיק (חסידים) בדרך ממילא. הבירור ע"י גילוי אריך דרך מלמעלה למטה; ע"י גילוי עתיק (בימי שלמה) נעשה שינוי בהתחתון עצמו (לכן הוצרכו לבוא אל שלמה); ע"י גילוי פנימיות עתיק (הבירור דלע"ל) נרגש בתחתון שמציאותו היא אלקות (ולכן הבירור הוא במקומם עצמם). ענין הפצת המעינות עצמם (תורת החסידות, שענינה פנימיות עתיק) חוצה. עד"ז הגילוי דחנוכה, מצד נס השמן, גילוי פנימיות עתיק, משא"כ בביהמ"ק הי' הגילוי דחיצוניות עתיק. לכן נ"ח מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, וזמן הדלקתו הוא משתשקע החמה, שגם בזמן ומקום החושך ישנו האור עצמו (ב"ריגלא דתרמודאי" נפעל "כליא", כלות הנפש). המשכת גילוי זה היתה ע"י מס"נ דמתתיהו ובניו (ולא ע"י המס"נ דפורים), שנלחמו חלשים ומעטים נגד גבורים ורבים, כי הי' מונח אצלם שגם הטבע עצמו הוא אלקות.

מלכות מצד שרשה בעצם הכתר אינה בגדר גלוי וממנה חיות הנבראים. אבל יסוד ז"א מרגיש מעלת הגילוי, שלימות ההשפעה, גילוי הכתר. כח הדיבור שרשו בעצם הנפש, פעולתו שהמדבר יוצא ממציאותו בשביל הזולת. משא"כ שכל ומדות הם רק גילוי מהנפש. "בי אדוני גו' כי כמוך כפרעה" ע"י המשכת יוסף (ז"א) ליהודה (מלכות) מתעלה ז"א לעצם הכתר (פרעה). מצד הערבות דישראל שהם עצם אחד ממש "כי עבדך ערב את הנער", נמשך ליוסף גם גילוי עצם הכתר. בפ' ויגש הוא ברמז ובהפטרה הוא בגילוי. בתורה-אור מבאר מעלת הדומם על צומח וחי מעלת המלכות דיהודה לגבי ז"א יוסף. ענינו של משיח ענווה וביטול שילמד עם אנשים פשוטים וההכנה לזה הוא ע"י הפצת נגלה וחסידות גם לאנשים פשוטים "לא בשביל העילוי שנעשה עי"ז במלמד והמפיץ אלא בשביל המקבלים .. ועי"ז מקרבים וממהרים עוד יותר את היעוד ועבדי דוד מלך עליהם".

התחלת משפטים בדיני עבד לרמז שגם קיום המצוות דמשפטים צ"ל בקב"ע, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ב"פ כי תקנה: שהרב ישנה לתלמיד באופן שהתורה נעשית קנינו, תורתו נק' על שמם; גם לאח"ז אין ירידה בתורה אלא נשארת במהותה תורת ה'. אצילות נק' קנין. ואדרבא מגלה בתורה את שרשה באוא"ס שלמעלה מהוי', שגם למטה יאיר מקורו שבאצי'. לימוד כזה בתכלית הביטול עד שאין סתירה בין השגת הלומד לביטול שלו. כל' חז"ל "עולה של תורה", חיבור זה דמציאות וביטול שבתורה נמשך גם למעשה המצוות, שהביטול גופא היא מציאותו. לכן מתחיל בדין עבד עברי ולא כנעני, כי שלימות העבדות הוא כשהביטול בתענוג וחיות, משא"כ כנעני בהפקירא ניחא לי', מ"מ מזכיר דין עבד כנעני בדרך אגב, מצד מעלת האתכפיא שצ"ל גם בצדיק גמור, אלא שאצלם גם זה בתענוג. וזהו ואלה, מוסיף על הראשונים, כי ע"י שהמשפטים מובנים גם בשכל נמשך בתורה גילוי אוא"ס הבל"ג, וההמשכה היא באושר ותענוג, אשר תשים לפניהם.

"להבין ענין חושן ואפוד שנאמר בכל אחד מהם לזכרון, מבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ (שהשנה היא שנת המאה להסתלקותו) שהחושן היה נגד לבו, דזוהי עבודת פנים, ואבני השוהם היו על הכתפות, שענינם אחור, דזהו ענין תורה ותפילה, אתהפכא ואתכפיא. ובחושן היו י״ב אבנים, לכל שבט אבן עם צבע מיוחד השייך לדגלו, מפני שבאתהפכא, העבודה נעשית גם עם היצר הרע, אזי כל אחד במסילתו יעלה, ולכן היו י״ב אבנים מיוחדים לי״ב שבטים... והנה במאמר שיצא זה עתה מהגלות לגאולה, וכנראה זהו מהצמח צדק (ועכ״פ מיוסד על מאמר הצמח צדק, כי מאמר כזה מופיע באור התורה), ד״ה הוא אהרן ומשה, מביא שלפעמים כתוב הוא משה ואהרן, ולפעמים הוא אהרן ומשה .. כמבואר בלקו״ת פ׳ בהעלותך".